סלט מנגו

חוה לבית גויכרך גדלה בתל אביב. הוריה האהובים נולדו וגדלו בעיר רובנו, כיום באוקראינה. ב-1941 כשהנאצים התקדמו לעירם, אביה, אברהם, עם אימה נחמה, אחיה התינוק, סבה וסבתה עם דודה (ממשפחת אימה) נטשו את ביתם והפכו לפליטים, כשהם בורחים עמוק לתוככי ברית המועצות. הם הגיעו לאוזבקיסטן של היום ושהו שם עד יעבור זעם. בתום המלחמה נודע להם שכל המשפחה מצד אביה של חוה - סבה וסבתה, ודודיה נספו.

הוריה עם בני המשפחה ששרדו הגיעו למחנה עקורים בזלצבורג ושם הגיחה לעולם ביתם הקטנה, חוה, שנקראה על שם סבתה שנספתה. כשהיתה בת שלושה חודשים, משפחתה הציונית (אמה, נחמה, היתה בגורדוניה ולמדה בבית הספר "תרבות"), עלתה למדינת ישראל שזה עתה קמה. את ילדותה העבירה חוה ברחוב קרית ספר בתל אביב, בדירה קטנטנה, כשחוה, אחיה וסבתה חולקים חדר אחד. החיים התנהלו בשכונה, במשחקי רחוב.
את לימודי ביה"ס היסודי העבירה חוה עם המורה נעמי (בכיתות ג'-ח') ובכיתה ט', בסמינר הקיבוצים, החלה לסלול את הדרך לעיסוק האהוב עליה לאורך כשלושה עשורים - מורה ומחנכת בישראל.

עם סיום לימודיה עברה חוה לשדה בוקר, שם חינכה את ילדי הקיבוץ. כעבור שנתיים, הוצעה לה עבודה בבית החינוך שער הנגב, וכך החלה "הקריירה" המכובדת שלה כמורה וכך גם הגיעה לכפר עזה. שם, בכפר עזה, קיבל אותה מזכיר הקיבוץ - שי חרמש, שכעבור שנה היה לבעלה. בשנה זו נפטר אביה האהוב של חוה. כעבור שנה נולד בנם הבכור, יניב, כשיניב נולד הייתה לינה משותפת בקיבוץ. יניב הפעוט לא רצה להיפרד מהוריו וחוה סבלה סבל רב. שי מזכיר הקיבוץ דאז העלה את נושא המעבר ללינה משפחתית לדיון, וזו היתה אולי הדחיפה לשינוי  הכל כך מהותי: למעבר  מלינה משותפת ללינה משפחתית. החלטה שהיתה מאד גורלית וחשובה לחוה ולכל הקיבוץ.

אחרי יניב נולד עומר, עינב, גפן - ארבעה בנים ואחריהם ביתם שיר.
בשנים אלו שי מלא תפקידים מרכזיים בקיבוץ, לחם במלחמות ישראל וחוה, לצד עבודתה כמורה, גידלה חמישה ילדים.
כששיר נולדה שי נבחר לראשות מועצת שער הנגב ואח"כ גם שרת כחבר כנסת. בשנים אלו חוה למדה חינוך יצירתי בסמינר הקיבוצים. עשתה הסבה לתחום המחשבים בחינוך ויצאה ללמוד לימודים אקדמיים- תואר ראשון בספיר ותואר שני בספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. אז גם החלה לעבוד במכללת ספיר כיועצת אקדמית למגזר הבדואי ובמרכז נגישות לסטודנטים עם ליקויי למידה, מוגבלויות ובעיות נפשיות.

בינתיים הילדים גדלו, חלקם נשאו. גפן הביא את טנא הנכד הראשון ואחריו נולדו בודי, גאיה, ברי ורני.
חוה יצאה לפנסיה וגם שי השתחרר קצת ויחד החלו את "החיים הטובים". טיולים בחו"ל, הצגות, סרטים, מוזיאונים ובילויים עם משפחה וחברים.

אז חטפו שתי "פצצות". האחת לפני ארבע שנים, בד בבד עם הקורונה- חלתה חוה בלוקמיה, עברה השתלת מח עצם. כולם - שי, ילדים, משפחה, חברים והרופאים הנפלאים תמכו, ועטפו אותה באהבה ולחמו להחלמתה

כשחווה חזרה לחיים נורמליים, נחתה הפצצה השנייה, "אם כל הפצצות", השואה שלנו, השבת השחורה, הטבח שנעשה בכפר עזה, בו שהו שי וחוה מעל 20 שעות באימה בממד בביתם, עם בנם עינב, שבא להתארח לחג. בבית אחר הייתה ביתם שיר עם בעלה, ילדתה בת השלוש וחצי והתינוק בן ששת הימים.
בבית נוסף גר בנם עומר שלצערנו וכאבנו הרב נרצח.

כאן מרגישה חוה שהיא מתחברת לראשית דבריה, שם סיפרה על אביה, שכמותו הפכו גם שי וחוה, וגם שיר ומשפחתה, יחד עם שאר חברי הקיבוץ  לפליטים, חסרי בית.. וכמוהו, שאיבד את יקיריו וביתו, גם הם איבדו את היקר מכל - את בנם.