השואה והתקומה שלי

בשנות ה30 היו נהוגים בהונגריה חוקי גזע שמנעו בין היתר מאנשים שהם לא "אוסטרו-הונגריים אמיתיים" דור שני ושלישי, לעבוד במקצועות רגילים. החוקים האלו כמובן פגעו בעיקר ביהודים, שהרבה מהם היו מהגרים או בני מהגרים. אבי נולד בבודפשט, אך סבי היגר מאזור שהיה מוגדר בזמנו כפולין, ולכן גם עלינו נפלו החוקים האלו כמו על הרבה יהודים אחרים. כתוצאה מכך אבא יכל לעבוד בעבודות קהילתיות מזדמנות בלבד והחיים היו קשים. היינו משפחה ענייה מאד. אני זוכר לא פעם שהלכנו לישון רעבים, או שנשלחתי לבקש נדבה משכנים בקהילה.

.

בשנת 1943 סיימתי שמונה כיתות לימוד ולאור המצב הכלכלי הקשה בבית, הוריי החליטו שאעזוב את הבית, ואסע ללמוד מקצוע. אז היה מקובל שנער הולך לעבוד כשוליה וכך הוא מתמקצע, למעשה הנער היה עושה כל מה שבעל המקצוע מבקש ממנו, ובתמורה היה מקבל אוכל ומקום לינה. נשלחתי להיות שוליה של אופה, במחוז הדרומי של הונגריה.

.

מה שאני זוכר מהפרידה, זה את אבא שלי מחזיק על הידיים את אחותי הקטנה, שהיתה אז בגיל שנתיים שלוש.. ואומר לי "אני לא יודע אם נפגש שוב.. אבל אני רוצה שתבטיח לי שלעולם לא תשכח שאתה יהודי". אמא לקחה אותי מהכפר ברכבת עד העיר דברצן ,ומשם המשכתי לבד לכפר של האופה. זה היה היום האחרון שראיתי את אבא, אמא, האחים והאחות הקטנה שלי. ותקופת סיוט חדשה החלה.

.

אבא שלי חשב שללכת ללמוד אצל אופה זה טוב מפני שלפחות כך לא ארעב ללחם..

אז אומנם היה לי לחם לאכול, אך גם זה היה "בגניבה". בעל המאפיה העביד אותי שם בפרך.

העירו אותי בערך ב 1:00 בלילה. אני ועוד נער היינו צריכים לחתוך עצים עם גרזן גדול ולפרק אותם להסקה לבית ולמאפייה. בבוקר כשהלחמים היו מוכנים, אני הייתי צריך לנסוע באופניים עם סל על הגב לחלק אותם. כשהיתי יוצא, היתי מחביא בכיסים חתיכות לחם, ואוכל בדרך.

עבדתי מ 1:00 בלילה עד 20:00 בערב, למחרת !!! נשמע לא אמיתי.. אבל בחצי שנה ששהיתי שם – חייתי על מים ועל הלחם הזה בלבד. אני זוכר שקיבלתי מדי פעם מכתב מאימי והחזרתי לה תשובה שהכל בסדר.. כמובן שלא סיפרתי להורי על היחס הנוראי שקיבלתי מבעל הבית, האופה, שהיה דרך אגב – יהודי! בשביל מה להדאיג, מה כבר הם יכלו לעשות, הרי המצב אצלם, לא היה יותר טוב..

.

אני זוכר את אבא של האופה, יושב שם ואוכל לחם עם "שפק", אני מרייר.. לראות את זה והוא לא מתייחס אליי בכלל. זמן קצר לפני הגירוש, קיבלתי גלויה ובה אמא מספרת שאספו את כל היהודים בכפר עם עגלות ושלחו אותם. זה היה אות החיים האחרון מהבית.

בחצי השנה הנוראית הזו אצל האופה, השתנתי מאד, גבהתי וקיבלתי גוף של שור... לפני כן, הייתי נראה ילד צנום וחלשלוש. בדיעבד, אין לי ספק שאם לא הייתי עובר את התקופה הזו והייתי מגיע עם ההורים שלי לאושוויץ, אז לא היתי עובר את הסלקציה ונשלח ישר למוות.

.

בתחילת 1944 הגרמנים פלשו להונגריה.. והעניינים השתנו מהר...

דבר ראשון, אספו את כל הגברים, לקחו את בעל הבית-האופה. ואז התחיל ה"טלאי הצהוב"..

אחכ היה אסור לצאת מתחומי הבית.. ואז הם באו ולקחו את כולנו.

אבא של האופה שעד עכשיו לא שם לב לקיומי, התקרב אלי מאד.. אמר לי שאנחנו נשאר יחד ונדאג אחד לשני.. טוב, הוא בכל זאת היה הדבר הכי קרוב שיכולתי לקרא לו "משפחה", אז נצמדתי אליו.

לקחו אותנו לעיר סגד, שמו אותנו בבית הכנסת הגדול, משם אחרי יומיים לקחו אותנו לתחנת רכבת , ומשם הסיעו אותנו למקום על יד נהר הדונה, הכניסו אותנו לבית חרושת ללבנים, שם היינו כיומיים..

אחכ, שוב לרכבת.. הרכבת נסעה, הגיעה לוינה ועצרה, העמיסו עוד אנשים, ואז הרכבת חזרה אחורה.. בהתחלה חשבתי.. איזה יופי חוזרים, אך אז ראיתי שהנוף שונה, וזו לא בדיוק חזרה..

ברכבת היה צפוף ומחניק, אנשים עשו את צרכיהם בתוך הקרונות בלית ברירה, זה היה נורא.

כשהרכבת עברה באזור סלובקיה, ראינו אנשים מבעד לחלון, הם עשו לנו סימן עם היד לצוואר, לא הבנתי אז שהכוונה שלהם זה להודיע לנו שלוקחים אותנו למוות. - הגענו לבירקנאו-אושויץ.

.

כולם החוצה, להשאיר את החבילות בצד. לקחו לנו את המזוודות... ירדנו.. התחילו להפריד - גברים לצד אחד, ונשים זקנים וילדים לצד שני. ניסיתי להשאר צמוד לזקן שאיתו הגעתי. לאן שסימנו לו ללכת, אני הלכתי מבלי להקשיב מה אומרים לי... הסלקטור סימן לחייל והוא, עם הקת של הרובה, העיף אותי לצד השני. בדיעבד הבנתי שזה הכיוון של החיים והזקן הלך למוות.

.

לקחו לנו את כל הבגדים, השאירו רק את הנעליים בלי שרוכים. ביומיים הראשונים לא יכולתי לגעת באוכל הזה שהביאו לנו בחביות, זה היה נראה כמו אוכל לבהמות.. כל עשרה קבלו סיר ואז במעגל כל אחד שלוק עד שנגמר הסיר. אחרי כמה ימים התחלתי לאכול כל מה שיש.. הגענו לצריפים ענקיים, היה שם אחד צועני שהיה אחראי עלינו.. באותו ערב לאחר שספרו אותנו , עמדנו בתור וכל אחד קיבל חתיכת לחם. ניסתי להתחמק ולהכנס שוב לתור, כשהגעתי למחלק הוא נתן לי "סטירה כפולה" משני צידי האוזניים. הכניסו אותנו פנימה ואז לשבת בלי לזוז עד הבוקר.. כך ישנו!

היינו שם כ 10 ימים, משם נלקחנו שוב ברכבת, נסענו יום או יומיים... לעוד מחנה..

בשלב מסויים בחרו מאיתנו קבוצה ולקחו אותנו למקום אחר לעבוד בשביל הצבא. שם הוציאו אותנו לעבודה כל יום, הלכנו כ 5 קמ למיקום העבודה, כל שני אנשים קיבלו את חפירה ומקוש והיינו צריכים לחפור תעלה. בצהריים הפסקה, קיבלנו איזשהו מרק ורק כשכולם סיימו את מכסת העבודה, הולכים חזרה למחנה. זה היה באזור המזרחי של גרמניה או בעצם פולניה, עבדתי שם בערך 4-5 חודשים. הנעליים כבר נהיו בלויות, קיבלנו נעלים הולנדיות מעץ ,אך זה עשה פצעים נוראיים ברגליים, הורדתי והלכתי יחף. מי שעבד בצורה מהירה במיוחד קיבל כפרס סיגריות, אני הייתי בין אלו שהצליחו לבצע מכסה טובה, שמרתי את הסגריות ואחכ היתי "מוכר" אותם תמורת חתיכת לחם.

זה מוזר וקשה להאמין, אבל חלק מהמכורים לסיגריות הסכימו לתת לחם ולגווע ברעב בתמורה לתענוג הזה.. בערב, קיבלנו חתיכת לחם, אחד היה מקבל והיה צריך לחלק לכולם.. חתכו את הלחם בגרמים כדי שכולם יקבלו.

.

ביום קר אחד התעוררתי והרגשתי שאני לא יכול לעמוד על הרגל, הברך התנפחה כמו בלון.

אחרי שכולם יצאו לעבודה את כל ה"חולים" לקחו לבדיקה.. נכנסתי, השכיבו אותי על מיטה

אחד החזיק את הרגל ,אחד את הגוף כדי שלא אתנגד, ואחד עם סכין משני הצדדים, חתך והוציא את כל הזיהום המוגלתי. עד היום יש לי פה צלקת, אתה רואה.. זה של החיתוך... כשסיימו שמו "תחבושת" מנייר.. הרופא – דר פולאק, היה יהודי. אני זוכר אותו לטובה, הוא טיפל לי בפצע לאחר ה"ניתוח" הזה, היה דוחף נייר בפנים (לא היתה תחבושת) כדי לספוג את המוגלה... הוא נתן לי יד ואמר אם זה כואב תלחץ חזק. הברך הזו יכלה לעשות לי רע.. בתור "לא נחוץ לעבודה", אך הרע הזה ,להפתעתי בא לטובה והצלחתי איכשהו בעזרתו של אותו רופא, להישאר ברוב תקופת החורף הקשה במאהל הפצועים..

.

ינואר פברואר.. החזית הרוסית מתקרבת... הגרמנים החליטו שכל מי שמסוגל ללכת.. הולך, אני לא יודע מה קרה לאלו שלא יכלו ללכת.. אני כבר התאוששתי מהסיפור בברך.. אז הלכתי. שורה ארוכה בקור מקפיא. היינו רזים רעבים וחלשים. הייתי בטוח שאם אני עוצר אני קופא ומת בתוך דקה. אני זוכר שחשבתי לעצמי, למה אני צריך את זה... אולי פשוט אתיישב וזהו... הולכים הולכים.. יום ולילה.. חייל גרמני בהתחלה ובסוף, מי שעוצר - כדור בראש. קור מקפיא ומזיעים, הזיעה הופכת לקרח, הפנים מרגישות כמו זכוכית. אני ועוד אחד עודדנו אחד את השני והמשכנו ללכת. הגענו בסוף למקום ליד ברסלאו. בחודשים האחרונים היתה מגפת טיפוס בטן, אנשים מאבדים את הנוזלים וכל הזמן מתים מסביב עוד ועוד.. כל זמן שיכולתי היתי מתנדב לקחת את המתים. היינו לוקחים אותם לבורות.. שמים שורה של גופות, עליהם סיד ועליהם שורה נוספת של מתים וחוזר חלילה.

למה התנדבתי לעבודה כזאת?! אתה בטח שואל.. כי תמיד היינו מוצאים עליהם חתיכות של אוכל, מתחת למזרון או בתוך כף היד. זה בטח נשמע לך נורא אבל לפעמים היינו צריכים לשבור את האצבעות כדי להוציא מהיד המתה פירורי לחם... אתה נראה קצת מזועזע.. אז תדע.. זה נקרא לשרוד! ושיהיה לך ברור.. "הטובים" נשארו שם!

.

ויום אחד זה הגיע! שמעתי מישהו צועק, השער פתוח.. נגמרה המלחמה.. השומרים ברחו.

אני ועוד אחד יצאנו והתחלנו ללכת לכוון העיר.. היה שם מטבח של חיילים רוסים, הם הסתכלו עלינו בחרדה... מישהו התקרב ואמר "קושאי קושאי" – תאכל. נתנו לנו חתיכת בשר אבל לא יכולנו לאכול כלום. היינו מלאים כינים.. מסריחים, נראים כמו מתים. החיילים שהביטו בנו העוו בפניהם מבט של רחמים, דחייה, וגועל. מלהביט באחרים הבנתי איך גם אני בטח נראה..

היו אז כמה שכן הצליחו לאכול, אבל האכילה הזו כשהגוף לא יכול לעכל מזון נורמלי, הביסה אותם והיו שמתו דווקא אז. נכנסו לבית נטוש... לקחתי את הבגד הראשון שראיתי ולבשתי, אבל אז הבחור שאיתי צעק לי - אתה משוגע זה בגד של חייל גרמני, הרוסי הראשון שיראה אותך יתקע לך כדור בראש.. התעלפתי..

.

התעוררתי באולם ענק עם מלא אנשים במצבי.. שני אנשים בודקים אותי ואחד אומר לשני בגרמנית – אם הרוסים היו באים יום אחד אחרי, הוא לא היה חי. טופלנו שם, הואכלנו ע"י אינפוזיות. לאט לאט חזרתי לעצמי, לאחר כחודש וחצי.. קמתי ופשוט יצאתי משם, עליתי על רכבת... היתה הגירה המונית.. כולם ברכבות.. על הגגות.. כולם נוסעים חזרה לבתיהם.

הגעתי להונגריה ומשם לטיסאלק, לבית שלי. לא בית ולא בטיח'.. איפה שהיה הבית שלנו, הייתה עכשיו חורבה. עמדתי שם ובכיתי... אחד השכנים קרא והציע לי מרק.

מ 120 משפחות יהודיות שלמות שחיו בכפר, חזרו רק כ30 בני נוער כמוני. חלק מאיתנו קנו בשר ונסעו לעיר למכור שם, כדי להתפרנס. אני הלכתי לאופה של הכפר, לעבוד, כדי שיהיה לי לפחות אוכל..

שם פגשתי את שמואל גרינפלד (חבר ילדות מהכפר).

בשלב מסוים הבנו שאין לנו מה לחפש פה יותר.. ועלה הרעיון לעזוב הכל ולעלות לארץ ישראל.

...

השכן ששמע שאני עוזב, ביקש ממני אישור "לעבד את האדמה" בשטח היכן שביתנו היה, בתמורה הוא נתן לי סכום כסף שהתברר כמספיק לנסיעה ברכבת עד בודפשט..

הגענו לבי"ס של התנועה הציונית בבודפשט, שם חיכינו להזדמנות להצטרף לקבוצה שיוצאת לכוון הארץ.

לי היה "יתרון" בזה שלא היתי צריך להמציא אישור מההורים/משפחה למסע הזה..

.

בעזרת קצינים רוסים, העלו אותנו על רכבת, תדרכו אותנו לומר שאנחנו פליטים מפולניה.. העבירו אותנו לאוסטריה, היינו בוינה כשבועיים.. ואחכ עברנו לגרמניה, למחנה של פליטים בבווריה..

בדצמבר 47 סופסוף יצאנו לדרך, עברנו דרך אוסטריה לגבול של איטליה, אני זוכר בלילה, כמה מאות מטר מהגבול, ירדנו ממשאיות, והלכנו כמו נחש ארוך, זוגות זוגות, ממני ביקשו להוביל ילדה שסבלה מעיוורן שלג, הלכנו שפופים, עלינו על ההר, למטה ראינו את תחנת הגבול, ואז ירדנו חזרה, התישבנו על הטוסיק והתגלשנו למטה, הגענו עד לתחנת הרכבת בגבול איטליה, הגענו למילנו ואז לאיזו דירה ליד רומא, ירדנו משם דרומה, הביאו אותנו עד לחוף הדרומי של איטליה.

היה כבל מהחוף לאונייה, היינו צריכים למשוך וכך לעלות לאוניה, היינו כשבוע באוניה, מזג אויר נורא, מלא הקיאו. אם הרבה היו מצטופפים בצד אחד, הקפטן היה צועק לעבור לצד שני כדי שהאונייה לא תטבע.

.

כשהגענו לגבול בארץ, ספינה בריטית קלטה אותנו, הגיעה, הורידו את כולנו אל הספינה שלהם.

הבריטים התנהגו איתנו "בסדר", נתנו לנו ביסקוויטים.. אבל קיבלנו הוראה לא לקחת מהם כלום...

הגענו לחיפה ושם העבירו אותנו לאוניית גירוש. באותו לילה, אם אני לא טועה אפריל 47, האצ"ל הפציצו את בתי הזיקוק כתגובה לכך שתפסו וגירשו אותנו. מהים ראינו את הפיצוץ הזה.

הביאו אותנו לקפריסין, שם היינו כתשעה חודשים, קבוצות אחרות, לא של נוער, היו שם הרבה יותר, אולי שנה וחצי... אחרי תשעה חודשים קיבלנו "סרטיפיקט", והגענו לארץ. מהאוניה הכניסו אותנו לאוטובוסים, והסיעו אותנו לעתלית, היה ליווי של בריטים בגלל מאורעות, משם לקחו אותנו למרכז רעננה. (היכן שהיום נמצאת התחנה המרכזית) היו שם מלא אוהלים, שם היינו כשבוע-שבועיים, אמרו לנו שאנחנו הולכים למוסד ילדים, עלינו על משאיות ונסענו לכפר גליקסון. כשהגעתי לארץ שיניתי את שמי מיעקב ליצחק!

...

מכפר גליקסון גלגלו אותי החיים לאורכה ולרוחבה של המדינה... שירות בנגב במלחמת השחרור,

לחיפה.. לאחר מכן לדישון בגליל.. ואז להתישבות בשאר ישוב.

בשאר ישוב הכרתי דרך החבר שימשי, את רחל שהגיעה לשם כחיילת משוחררת, למשרת מורה. לאחר זמן מה, התחתנו ונולדה לנו בת. היתה אז "מודה" של עיברות שמות... שינינו את שם המשפחה לנצר (המשמעות של "שריד"). המשפחה של רחל עברו ממרמורק-רחובות לקדימה ומאד רצו/לחצו שנצטרף אליהם למושב בשרון. בסופו של דבר עברנו רחל אני ומרימי הקטנטונת לקדימה.

.

כפי אמרתי לך קודם.. מה שאני זוכר מהפרידה מאבא שלי, זה המילים: לעולם אל תשכח שאתה יהודי! כשאתם - הילדים נולדתם, הרגשתי שמילאתי את ההבטחה לאבא. הם רצחו את כל המשפחה שלי, ואני - שרדתי והצלחתי להקים משפחה פה בישראל. זו הייתה השואה והתקומה שלי.

זהו דודו, סיפרתי. עכשיו תסגור את הטייפ ותעזוב אותי קצת בשקט..