תוכנית "60/90/60" ברקע, השיר הקסום מתנגן, ועולים הזיכרונות משנות השמונים העליזות...
המוזיקה משתנה מ-קצבי ל-סלוו'. היא, מדהימה, מרחפת במרכז, אני בצד עם הכוס ביד... צופה ממרחק בטוח. פתאום היא מסמנת משהו, לכיווני. אני מסב מבט לצדדים, היא בטח מתכוונת למישהו אחר, אני חושב. כאילו, מה פצצה כזו מתוצרת דנמרק, יכולה לרצות ממני.. אבל היא מתעקשת, וכשאני לא מגיב, מתקרבת, ובאסרטיביות חיננית, לוקחת את ידי ומובילה חזרה לרחבה. אוקי, אני מעכל את המצב.. ומהלל בליבי את יוקרתה של הוודקה הזולה. אנחנו בסלוו' צמוד. בשיר השני, נהיה יותר צמוד, ובשלישי התלחשויות באוזן, אך לדאבוני אני לא מבין דנית... היא קולטת שוב – רמזים, זה לא הצד שלי, ומסבירה בשפת גוף ברורה שהיא רוצה שנצא, שנלך למקום אחר, אבל אני בשלי... עונה שטוב לי פה. ובאמת, בשיא תומי, אני זוכר שחשבתי, שכמו השיר שהתנגן ברקע, גם אני נמצא בגן עדן שאין למעלה ממנו. המוסיקה חוזרת למקצבה הסוער, העלמה מנתקת מגע, נעלמת, GameOver. כנראה שלא הייתי קולט את פשר התקרית, אלמלא "החברה הטובה" שעקבה מהצד, ודאגה להעביר את פרטי המקרה לחבר'ה. ואז, למחרת, בשלהי ה HangOver, הבנתי גם אני.
נו... כדברי הפילוסוף הנודע ג'. ח'לאסטרה – מפגר אבל אופטימי