לפני אי אלו שנים... הייתי בחדר מורים, מתקין איזושהי תוכנה במחשבים. במרכז ישבו שני עובדים ושוחחו בצורה שאי אפשר שלא לשמוע....
עובד א מספר לעמיתו שהוא על סף ייאוש, הוא כבר קנה רכב חדש אבל לא מצליח למכור את הישן.. בהמשך השיחה הבנתי, שהסיבה לכך היא שהוא מתעקש למכור במחיר גבוה מאוד מעל המחירון. העמית מנסה להסביר לו שהוא חייב להתפשר, אבל עובד א מתעקש, ומפרט את כל השיפוצים והתוספות שהוא עשה בג'יפ הנ"ל, אשר עלו לו המון השקעה זמן וכסף והוא ממש לא מתכוון להעביר את הרכב הזה הלאה למישהו שלא מעריך את השיפורים המדהימים, ושהוא יעדיף כבר שהרכב יירקב אצלו בחנייה. הוא דיבר עם המון רגש ואם מישהו לא היה מבין את השפה זה היה נשמע כאילו הוא מדבר על פרידה מקרוב משפחה גוסס......
לפני כשבוע ישבתי לקפה בחצר, מולי השתעשע פושקין, חתול האשפתות שאימץ אותי, כשהוא משחק עם חתיכת מקל בדשא. אני מתבונן בו, נזכר משום מה באותה השיחה ההיא וחושב שעליתי על אחת הסיבות לפחד הגדול מכולם, הפחד ממוות....
טוב.. אני יודע שזה נשמע מוזר ולא קשור, ואולי לאחר ההסבר זה יישמע עוד יותר מוזר..
ובכל זאת אנסה...
אני חושב שבחיינו אנו מתחנכים וגדלים על העצמה עצמית, טיפוח עצמי (הגובל לעיתים באובססיה) וכפועל יוצא (בעיקר בחברה המערבית ובדור העכשווי), גם על הערצה עצמית...
ואז, בשלב מסוים/גיל מסוים, אנחנו פתאום מתחילים להבין... לא בשכל אלא בהטמעה, שאכן כפי שלמדנו בשיעורי טבע... גם אנחנו, כולנו.... המוצלחים ואלו שפחות, היפים ואלו שהיו פעם, המפורסמים והאנונימיים... כמו כל היונקים, בעלי החיים והצמחים... מבראד פיט ועד אחרון הג'וקים, כולנו.... בעוד זמן קצר פחות או יותר, נהפוך לאפר ואבק... וכל ההשקעה העצומה הזו ב"אני" החזק, החכם והיפה שלנו.... יתפזר ברוח... והמחשבה הזו, שגורד השחקים הזה, הבית המפואר של האגו שלנו, פשוט יתרסק לו – היא דיי מבעיתה!
אז אולי אולי, אם היינו קצת פחות אובססיביים לגבי עצמנו... כמו פושקין, הג'ינגי המתוק, שמיצה עכשיו את המשחק, מביט בי ואומר.. אולי תפסיק לחשוב יותר מדיי, ותבין שהדבר היחיד שיש לך עכשיו, זה השמש הסתווית והרוח הנעימה, אז תהנה מהם ותלטף אותי... אולי אז, הפחד הזה יהיה פחות טרגי והחיים בכללם יהיו קצת יותר פשוטים. א גיט שאבעס....