כתבתי לפני זמן מה, איזשהו פוסט סיפורי באחת מקבוצות המספרים. קיבלתי דיי הרבה תגובות. אחת מהן הייתה מהסוג העוקצני "ביקורת בונה" בהתייחסות לשגיאת כתיב באחד המשפטים. חשבתי לעצמי, מה גורם לאדם להגיב כך, מהיכן נובע הצורך לביקורת פומבית מסוג שכזה... התגובה הראשונית שלי, אני מודה, הייתה כעס, נוצר בי דחף להגיב במטבע דומה. נכנסתי לפיד של אותו אדם כדי להכיר... הבנתי עם מי יש לי עסק והתחלתי מיידית לכתוב תגובה לתגובה.. אני קורא אותך אדון, ואני חייב לציין שאני מלא בקנאה אל מול העברית הגבוהה והיפה שלך, אין לי ספק שמעולם לא אגיע לרמה שכזאת. לדעתי אם תוסיף למליצות המקסימות, גם קצת תוכן מעניין אתה יכול להיות כותב גדול. אך לפני שהקשתי Enter, עצרתי. חשבתי ונזכרתי שפעם אימי אמרה לי בשיחה על הא ועל דא.. אתה יודע דודו, לדעת להביע את עצמך בכתב או בע"פ זה בהחלט כשרון גדול, אבל לעיתים ובמצבים מסוימים נדרש כשרון הרבה יותר גדול – הכישרון לשתוק. הקשתי back space , מחקתי, ושלחתי חלופה בדמות אימוג'י לב.............