אנחנו מסובים לארוחת ליל שבת בבית ההורים ומספרים.. אני מתחיל..
תשמעו קטע שקרה לי ביום שני שעבר.. אנחנו בתרגיל פלוגתי, אי שם בואכה חושניה. רצים ונופלים.. במעלה עוד פיסטין.. פתאום שומעים/מרגישים, קולות נפץ רועמים לידנו... קולות שלא דומים לתוצר של מחלקת המרגמות, משהו בסדר גודל אחר. ושוב, הפעם יותר קרוב יותר חזק ויותר מפחיד... תוך דקה קולטים את המצב, אנחנו מטווחים!!! וזה לא חלק מהתרגיל, לפחות לא שלנו...
אופס.. המפקדים עולים בקשר... מבררים מה קורה, ואז מתבהר ... אנחנו לא היחידים שקיבלנו אישור לאימון בשטח הנ"ל. גם סוללת תותחנים, קיבלו את אותו אישור... ופשוט יורים עלינו להנאתם. טוב... נוצר סופסוף הקשר, התותחנים קיבלו הוראה לעצור... וב"ה לא קרה כלום,
הפעם.. וכולם בריאים.
זה הסיפור.. והוא לא היה ממש מיוחד אלמלא הפרצוף הנפעם של אחי שיושב מולי באותו ערב שבת.
(אהה.. רגע.. שכחתי להזכיר.. בתקופה ההיא כשאני משרת בנח"ל, אחי היקר שירת בתותחנים, בסוללת תומ"תים 175... כן כן אלו עם הכי גדול...)
אוקי.. אני מניח שכבר הרסתי לאחי את הסיפור שלו...ובכל זאת, הוא המשיך ואמר...
תשמעו קטע שקרה לי ביום שני שעבר, תוך כדי אימון, פתאום צועקים לנו בקשר: חדל אש, חדל אש!
..
[ אחי האהוב, מאחל לשנינו שנמשיך לכוון אל הלב! מבלי חלילה, לפגוע. יומהולדת שמח ומזל טוב מאד ]