אבא אמא ובת עזבו את הגליל והגיעו למושב הקטן בשרון.. תינוק חדש הגיע.. וצריך לחפש מוהל.
הדודים, וותיקים כבר בקדימה, המליצו על המוהל מהיישוב השכן.
הגיע היום המיוחל, כולם בחצר מחכים שהחותך יגיע.. לאבי היו ציפיות מסוימות מדמות של רב-מוהל
ולכן משהכריז מישהו - הנה הוא באופק, הוא לא קלט על מה הם מדברים..
איש מבוגר קטן וצנום, אפור מאבק הדרך, רוכב על חמור בצבע תואם, מתקדם בשביל.
לאחר שביצע את זממו.. ניגש המוהל להתניע את חמורו הנאמן. אבא עצר אותו ואמר..
"רגע רגע.. אבל כמה מגיע לך ?". האדון הביט וענה: "אני, את שכרי כבר קיבלתי במצווה,
אבל אם אתה מתעקש, אז את הסכום שהתכוונת לתת, תמסור צדקה לנזקקים".
.
את הסיפור הזה על המוהל התימני מתל-מונד, שמעתי לא אחת.. אבא חזר וסיפר לי אותו מידי פעם
כש לכותרות עלתה "חדשה" על עוד איש ציבור/רב שכשל בנאמנותו לתפקיד
על רקע בצע כסף. ותמיד התווספה לכך אנחה של .. איפה הם המנהיגים של פעם... ?!
.
ובכל זאת.. במטותא, אוסיף את תמיהתי.. הרי האנשים האלו, המנהיגים שלנו
הם בסופו של דבר נבחרי הציבור, אנחנו נתנו להם את הבמה/הכסא.. - הם חלק מאיתנו.
כמו כן, אם נתבוננן היטב מסביבנו, ולא רק במשכן. לא תשתקף מציאות אחרת עם ערכים אחרים
החל מזלזול בכבוד האדם, דרך שחיתויות כספיות, וכלה בנרקסיזם סלפישי..
אי לכך.. אני לא מצליח להתחמק מהמסקנה שהם, מימין משמאל ומהצדדים
בסה"כ, לא פחות ולא יותר מאשר פרצופה של המדינה.