המלחמה הזו, היא ללא ספק אחד הדברים הנוראים, אם לא הנורא ביותר. ובכל זאת, הזכרון האישי שלי שונה. אני לא זוכר, למשל, שרצנו למקלט בזמן האזעקה, וזאת מכיוון שלא היו כאלו אצלנו בשכונה. אז במקום ריצה למקלט באזעקה, כשהיינו אצל דודתנו האהובה, אני זוכר אותה מחישה אותנו במהירות אל הפרדס מאחורי הבית, משתדלת מאד שלא נבחין בחשש בעינייה.
בפעם אחרת, כשהייתי בבית עם אמי והאזעקה הגיעה שוב, אני זוכר אותה ממשיכה לשטוף כלים כאילו כלום... "אמא אנחנו לא אמורים לרוץ לפרדס?" שאלתי אותה, כמלומד מלחמות, והיא בתגובה, מביטה בי ברוגע משכנע... ואומרת "אלוהים שומר עלינו".
טוב.. אז מקלט לא היה, אבל כנראה שמישהו חשב, שצריכים לעשות משהו... אז באחר הצהריים אחד, כשאנו הילדים משחקים בחוץ, הגיח פתאום שופל גדול (לנו אז הוא נראה ענק) התמקם בשטח הפתוח, שבפינת הרחוב והתחיל ליצור תעלה/ שוחה ארוכה. מאד נהננו מהמחזה המרהיב, כמובן שלא הבנו את התכלית, וחשבנו שאולי החליטו לסדר לנו מעין גן משחקים, ומיד כשהוא נעלם, קפצנו בשמחה, נהנים משוחת המשחק המפותלת, שיצרו לנו... רק לאחר שהמבוגרים כעסו עלינו, שהרסנו אותה וכעת היא כבר לא יעילה לשמש כתעלה מבוצרת, הבנו שזה עתה הרסנו את "המקלט" החדש, שאמור היה להגן עלינו מפני המטוס העירקי שעתיד להגיע מתישהו...
בקיצור... אין ולא יהיה לעולם נכס כה גדול, כתמימות של הילדות ההיא, של לפני חמישים שנה.