טוב.. עכשיו אני אספר לך על דוקטור פולק, יהודי מ קלוג', "מנטש" אמיתי. הוא היה הרופא האחראי ב"בית החולים" שהיה ממוקם, במרכז של כמה ממחנות העבודה. המטרה שלו הייתה, להחזיר כמה שיותר מהר, חולים לעבודה, כי כפי שאתה יודע, לא היה שם מקום למי שאין ממנו תפוקה.
אז איך הכרתי אותו, כמו שסיפרתי לך, היינו כל בוקר נלקחים לאיזו מחצבה, צועדים כמה קילומטרים מהמחנה, שם היו מחלקים אותנו לזוגות, אחד קיבל את חפירה ושני מקוש. היינו צריכים לחפור תעלה, אין לי מושג בשביל מה. כך זה נמשך חודשים כל יום כל היום. עד שבוקר אחד, התעוררתי והרגשתי שאני לא יכול להזיז את הרגל. הברך התנפחה כמו בלון. שלחו אותי אל "בית החולים". דוקטור פולק קיבל אותי עם חיוך טוב, שזה דבר שהיה שווה זהב, בגיהינום ההוא. בדק ואמר שיש זיהום חמור, חייבים לפתוח דחוף. לא היו לו שום אמצעי הרדמה ולא ציוד רפואי נורמלי. אחד החזיק את הגוף, השני את הרגל ושלישי לקח סכין ועשה חתך משני צידי הברך. אתה רואה... עדיין יש צלקות. הייתי צריך להישאר שם לטיפול ממושך. כל בוקר הדוקטור החליף לי תחבושת עשויה מנייר.. שהוכנסה לתוך הברך דרך החתכים, וזאת כדי להוציא ולספוג את כל הגועל נפש. למרות שכמובן זה כאב נורא, אני זוכר איך הוא היה מרגיע אותי, נותן לי יד ואומר, כשכואב תלחץ עליי. לאט לאט, למזלי הגדול, המצב השתפר. למה למזלי.. מפני שבאותו זמן, ינואר פברואר, הצבא הרוסי התחיל כבר להתקדם לעבר המחנות המזרחיים, והגרמנים החליטו להעביר את כולם למיקומים חלופיים. להעביר, זה אומר צעדה של קילומטרים בקור המקפיא כמעט ללא בגדים. צעקו לכולם לצאת החוצה. מי שיכל ללכת, יצא למסע. ומי שלא יכל......... אני זוכר את ההליכה האינסופית הזו, ימים ולילות, שלדים מהלכים בשלג הקפוא. אני ועוד אחד לידי מעודדים אחד את השני להמשיך. למרות הקור, אולי מהחולשה, ההליכה גרמה לזיעה, שהפכה בשניות לקרח. הפנים כואבות, מרגישות כמו זכוכית. אני זוכר את עצמי חושב, אולי פשוט אתיישב בשלג, אני בטח אקפא תוך דקה וזהו, הסיוט יגמר, אולי אפילו לפני הכדור..... אבל מאיפשהו הגיע כוח להמשיך כל עוד אפשר. ותוך כדי הצעדה הזו, חשבתי על דוקטור פולק, שגם בזכותו, אני עדיין צועד. עדיין חי!