יושב בכניסה של אכסניית הנוער "אבן עזר" באמסטרדם, מעלעל במדריך הטיולים של טומי לפיד. בכניסה אני שומע שני צעירים מדברים בערבית, והשיחה מסקרנת... למרות השליטה החלקית בשפה, אני מצליח לקלוט שמשהו קורה, הם מדברים על מישהו שלישי, ואז הוא מגיע, הם פונים אליו ואומרים לו דבר מה, הבעתו משתנת מנינוח, לנזוף/פגוע. מרסיסי השיחה אני מסיק שהם החליטו להפתיע ולדחות אותו, לא לשלם בשבילו את שכר הלינה. משום מה, אני מרגיש כלפיו אמפתיה.
למרות תחינותיו, שני הבחורים עוזבים את המקום, הוא נשאר יושב בצד, תומך את ראשו בין ידיו. קמתי ופניתי לבחורה בקבלה, שאלתי מה קורה, והיא איששה את השערתי שהוא יאלץ לעזוב. הוצאתי את הגילדנים ושילמתי. הגברת רשמה קבלה, פנתה אליו, והסבירה לו שהכל סודר, תוך שהיא מצביעה לעברי. הוא מצדו לא הבין, מה לעזאזל קורה... פנה אליי בשמחה מהולה בתמיהה.וברגע שהוא קלט שאני ישראלי התמיהה הפכה להשתאות בדמות פה פעור... אך לאחר כמה רגעים, השיחה התחילה לזרום.
פה התחילה הידידות הגדולה שלי עם הייתם אל מו'אזי – פליט פוליטי שברח מעירק, השאיר שם את משפחתו בתקווה שבעתיד הקרוב, כשהבלגן שם יגמר.. הוא יצליח לחזור אליהם עם סכום כסף שיחסוך.
למחרת, הייתם קיבל את משכורתו המיוחלת, אך דרכנו לא נפרדו, התראינו לעיתים באכסניה ואף קרה שעבדנו יחד בבית חרושת לפרחים באלסמיר, העיר השכנה.
מכריו של הייתם לא כל כך אהבו את הידידות שלו עם ישראלי, אבל הוא הדגיש בפניי שזה לא ממש מעניין אותו. ככל ששוחחנו יותר, קלטנו את הבורות וחוסר הידע העצום שיש לנו האחד על הרקע והתרבות של השני.
לדוגמה, הייתם סיפר לי, שכילד לימדו אותו, שהישראלים הם העם הכי אכזר שקיים, ושיש להיזהר ולהתרחק מהם כמו מאש וכו', אך גם אני , לא הפגנתי בקיאות לגביו... למשל, כשבאחד הימים, הנושא הפוליטי עלה, ומכיוון שידעתי כבר שהאדון הוא פליט עירקי, יצאתי מהנחה, שהדמות השנואה עליו ביותר היא האייטולה חומייני (האויב המוצהר של עירק באותה תקופת העימותים אירן-עירק) ולכן הרשתי לעצמי לקלל אותו בהתלהבות... אך אז נדהמתי לראות מבע מאד מוזר על פניו. הוא הסביר לי שהוא בעצם מוסלמי שיעי, וככזה הוא ועמו נרדפים ע"י ה"טרוריסט" כדבריו, המושל בעירק – סאדם חוסיין, הם - הקהילה השיעית, מחכים ליום שבו חומייני האירני יכבוש את עירק ויישם את הבטחותיו להקמת ממלכה מוסלמית רחבה, אשר תתמוך ותגן על המוסלמים באשר הם, וגם תכבד את הדתות השכנות, לדבריו...
כמובן שאחטא לאמת, אם אומר, שכל השיחות שלנו היו לבביות. לעיתים השיחה גלשה לרבדים בוטים, לדוגמה באחת הפעמים, בעקבות נושא "המזרח התיכון", הייתם אמר לי, תדע לך שאני מתפלל שלא ייווצר מצב ונפגש בלבנון, מפני ששם, זה לא אמסטרדם.. שם, אנחנו לא נוכל להיות "חברים"...
ובכל זאת גם אם, מן הסתם, לא הייתה ביננו הסכמה.... היו שם בהחלט הקשבה, למידה, וכבוד הדדי.
לאחר זמן מה, הייתם היה צריך לנסוע ל"ביתו הבסיסי באירופה" שזה בעצם מעון לפליטים מדיניים בעיירה, "המה" בבלגיה השכנה. ובעקבות כך לא נפגשנו זמן רב.
[ מתזכר.. שבזמנו, סוף 1988.. המילים: סמארטפון, אינטרנט, רשתות חברתית וכד, עדיין לא הומצאו ]
בינתיים המשכתי לחיות את אמסטרדם ולשרוד בעזרת עבודות שונות. אך לדאבוני מצבי הפיננסי התדרדר... ובסופשבוע אחד, כשקיבלתי דחייה בקבלת המשכורת, ונוצרה לי בעיה מיידית של תשלום אכסניה - חזרתי בערב עם מחשבות נוגות... מאין יבוא עזרי. והוא בא.. פתאום אני קולט את הייתם מגיח מדלת הכניסה. כשהביט בפניי, הבין מיד את המצב, הזמין אותי לארוחה בחצר המכולת הקרובה... ואף שילם לי את סוף השבוע ללינה. ועל זה כבר אמרו חז"ל "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו"..
טוב... אז הימים עוברים ושוב אנו נפרדים. הייתם חוזר ל המה-בלגיה.
לאחר מספר שבועות, פונה אליי בחור שהגיע מ המה, ומבשר בדרמטיות שהייתם נמצא בבית חולים, צריך לעבור ניתוח. טיפול דחוף בטחול. אוקי אמרתי לו, אני אסע לבקר אותו. לבקשתי הוא נתן לי את הכתובת, אך הוסיף הסתייגות מסוימת, שבאותו רגע לא לגמרי הבנתי.
למחרת בבוקר שמתי פעמיי מערבה – ע"פ הכתובת שקיבלתי מאותו דובר חדשות.
אני מגיע לעיירה ומחפש, שואל עוברים ושבים... הנה זה פה, מצביעים לי, אני נכנס דרך שער... וממשיך לתוך סבך בניינים, הייתי כל כך טרוד ולהוט לפגוש אותו, שלא ממש הסתכלתי לצדדים...
בשלב מסוים, קצת מאוחר מדיי, אני קולט שאני בינות מבנים צפופים.. כתובות מסביב בערבית, השער מאחורי כבר רחוק... אופס... כמה דביל אני יכול להיות... אני בתוך "מחנה פליטים".
- מתחם גדול המשמש ברובו כמעון לפליטים פוליטיים, אשר תושביו רובם ככולם ערבים ממדינות לאו דווקא אוהבות ואהובות עלינו. לקראתי מתקרבים כמה בחורים, ואני חושב... מה עכשיו אני עושה כדי שאצא יחד עם כל האברים שאיתם נכנסתי... לאחר מספר שניות קטן, אני מחליט על האסטרטגיה הכי פחות גרועה לאור המצב, אני פונה אליהם בביטחון מופגן ומברך לשלום. הם שואלים אותי מי אני ומאיפה אני. מכיוון שמניסיון העבר, הבנתי שלהסוות את הלאום שלי, לא עובד, אני עונה את שמי ושאני ישראלי – הם מביטים אחד בשני במבט רב משמעי.. ולאחר מכן עליי, ואז "הראייס".. מתקרב אל הפרצוף שלי ושואל במבט של לעג ואלימות פוטנציאלית "אתה בסדר, אתה מבין לאן נכנסת ?". אני עונה בלי למצמץ עיניים (למרות שהלב שלי נמצא בפרפור חדרים קטלני), "באתי לבקר חבר טוב, שמעתי שהוא בבית חולים, ואצלנו, כפי שאתה בטח יודע, זו מצוות-חובה לבקר חבר כשהוא חולה..", שקט מתוח.. ציפייה..
אני קולט שהסיטואציה משתנה לאט, הסולידריות התוקפנית של החבורה מתחילה להיסדק.. אחד מהם שהיה מאחור (כנראה "הראייס האמיתי" ולא זה שפנה אליי בתוקפנות) מתקרב, חצי מחייך, ולבסוף מזמין אותי לאכול, כמעיין בקשת סליחה על הכנסת האורחים הלא נעימה שקיבלתי.
אנחנו יושבים. ומתפתחת שיחה... בשלב מסוים, הם מספרים לי שהייתם נמצא בבית חולים, אבל היות שכבר החשיך, מישהו ייקח אותי לשם מחר. והלילה אני מוזמן ללון אצלם.
טוב, אני חושב, את הטעות כבר עשיתי, ועכשיו אני צריך להמשיך ולזרום, עניתי שזה כבוד גדול בשבילי... (למרות שבפנים לא נעלמו החששות)
לא עבר זמן רב והחדר שבו שוכנתי... התמלא בהרבה אנשים, שרצו לראות "איך נראה ישראלי"... מצאתי את עצמי במרכז, מוקף בבחורים, שכולם הגיעו לאירופה כפליטים מארצות שונות, פקיסטן, עירק סוריה, תורכיה ועוד.
חלקם ניסו למשוך אותי להצהרות פוליטיות, ואני, כמדגיש, שאני לא מייצג אף אחד ושום דבר, למעט עצמי, התעקשתי להחזיר את השיחה לדברים יותר "קטנים" שמעניינים את כל הגברים בעולם, ללא קשר למוצא אתני. טוב.. בשלב הזה כבר הרגשתי יותר נינוח. למעט שני חבר'ה שעדיין הדאיגו אותי,
אחד היה פקיסטני, אם אני לא טועה, שכל הזמן דיבר והזכיר את החבר הפלשתינאי שלו (שאולי למזלי, לא היה שם באותו היום). ושני, בחור מגודל, תורכי, שגם ממנו קצת חששתי, ודווקא בשל החיבה היתרה שהוא הפגין כלפיי.. אך בסופו של דבר, עבר עליי, ב"ה, לילה טוב בריא ושקט.
למחרת נפרדו ממני בשער. אחד החבר'ה לקח אותי לבית החולים אל חברי. מצאתי את הייתם בחדר התאוששות, לאחר הניתוח המוצלח, ולמותר לציין שהפגישה הייתה שמחה ומרגשת לשנינו.
לאחר מספר חודשים כשפניי היו להמשך טיול, נפרדנו לשלום, אך הבטחנו שנשמור על קשר... ואכן הוא נמשך. כשחזרתי ארצה והתחלתי ללמוד במכללה בנתניה, נעזרתי בחבר ללימודים – דובר ערבית ובעזרתו המשכתי להתכתב עם הייתם.
אך בשלב יותר מאוחר, המכתבים ממנו פסקו. חששתי, ונזכרתי שפעם הוא שיתף אותי בדילמה מצפונית כדבריו, האם הוא צריך להישאר באירופה, לחסוך כסף עד שיעבור זעם.. או שלאור ההתפתחויות המלחמתיות, מחובתו לחזור, למרות הסיכון, ולהצטרף ל"אחיו" ומשפחתו.
לאחר תקופה מסוימת שלא קיבלתי ממנו שום אות חיים. הגיעה חבילה מהכתובת של מעון הפליטים בבלגיה, שמחתי מאד בהתחלה, אך כשפתחתי, התברר שהחבילה כוללת צרור מכתבים אחרונים שנשלחו ממני אליו, בתוספת הערת חתימה "אין כזה אדם בכתובת הזו."
אני לא יודע מדוע הוא הפסיק לשלוח מכתבים, אולי הוא עבר מדינה ואיבד את כתובתי. אולי הוא חזר הביתה............. אין לי מושג וכנראה שלעולם לא יהיה לי. אני רק מקווה שלהיכן שהוא הגיע – הוא מצא טוב.