"לי זה לא יקרה!" אכן אמירה בעייתית, אך לדעתי קיים גם אלמנט חיובי, או לפחות נצרך למשפט. יוצא לי מדיי יום לבלות כשעה וחצי בכבישי הגליל המערבי הפרוע. השבוע באחד הימים נתקלתי בשתי תאונות ברציפות... וחזרתי עם הגיג.
מן המפורסמות היא, שכדי לסיים נסיעה בחיים, לא מספיק להיות נהג זהיר, צריך לדוגמה גם להתפלל, שהנהג הנוסע בנתיב הנגדי בכביש הצר, לא יחליט פתאום, שנמאס לו להזדחל בנתיבו ואז יבצע עקיפה מסוכנת, חוצה קו רציף, ללא טווח ראייה, היישר מולך...
אז איך.... אני תוהה, אנחנו מעיזים, ובכל זאת עולים על הרכב כל בוקר, מתניעים ונוסעים, בידיעה שמדובר בסכנת חיים ממשית. התשובה לדעתי,
היא צירוף של שני גורמים.
הראשון: אין ברירה, צורך קיומי. השני: האמונה התמימה, אך ההכרחית, שבכל זאת ולמרות הכל,
לי זה לא יקרה! בדומה ל"אמונה" שקיימת אצל עדר הגנו, שעוברים את הנהר, למרות המודעות המלאה, לתנין האורב בדרך...