לפני זמן מה, אימי הגיעה לבית החולים. ע"פ עצת הרופאים קיבלה טיפול מסוים שבעטיו היא הייתה צריכה לעבור טיפול משקם והשגחתי..
השהות שם במחלקה ושיחות עם בני המשפחה, הניבו את ההגיג האסוציאטיבי הבא שהוא קודם כל ביקורת עצמית.
..
כמה שזה קל לסמוך על "חכמים מאתנו" – הרופא, הרב, הפסיכיאטר, הקואצ'ר ..(כל אחד וחכמיו)
למה לא בעצם, מה אנחנו בכלל יודעים!
מסירת ההחלטה לידיים אחרות מאפשרת הקלה משמעותית ברגשות האשם אם וכאשר התוצאות תהיינה חלילה לא טובות – זה לא אשמתנו או לא רק..
זה זורק אותי לתחום אחר ממשפחת האחריות..
"אני לא אשם.. – זה ההורים שלי דפקו אותי"/ "לימדו אותי רע"/ "לא לימדו אותי בכלל" / "אבא שלי ניצול שואה" / "אני בסכ"ה מעתיק את מושג הזוגיות שלמדתי מאבא שלי" ועוד ועוד..
כמה זבל אנחנו מפילים על אחרים, "חכמים מאתנו" בכלל וההורים שלנו בפרט במקום לקחת אחריות להחליט/ לעשות / לשנות בעצמנו.
ו.. מה יאמר האבא להגנתו – "גם אני לא נולדתי על בסיס נאור" – זה אבא שלי שהרס אותי.. וכיוצא בזה לאורך הדורות..
רגע ומי שאין לו ולא היו לו הורים.. נמשיך הלאה אחורה.. עד הסוף (/התחלה) .. עד בראשית, עד האבא והאימא של כולנו.
כש ה' מאשים את אדם באכילת פרי הדעת האסור, תשובתו של אדם היא:
"האישה אשר נתת עימדי, היא נתנה-לי מן-העץ ואוכל"
(הוא לא רק מאשים את אשתו – כמו כולנו, אלא גם מנסה בעקיצה להאשים את המאשים)
וכש ה' מפנה את אותה האשמה לחווה, היא עונה בפשטות:
"הנחש השיאני, ואוכל"
נו שויין.. מאבא ואמא כאלו קשה ללמוד הרבה על "לקיחת אחריות"..
אך, כמו השאלה והטיעון גם התשובה יכולה להימצא לעניות דעתי בספר הספרים..
נדלג מהחומש הראשון אל החמישי - דברים ל/19
"הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ"
פסוק מעניין שטומן בחובו לכאורה קונפליקט קטן ולכן מצריך מחשבה:
יש פה ציווי לבחירה.. "ציווי" הוא משהו כמו.. ההפיך מ "חופש בחירה" לא..
לי נראה שיש פה רעיון חזק,
- כולנו, כל בני האדם מעצם היותם בני אדם בעלי יכולת תבונית (כזו או אחרת..) מצווים -לבחור תמיד וכל הזמן.
אין לנו שום פריווילגיה (שאולי יש לנמלים) לעשות את הדברים ללא מחשבה, בחירה והחלטה.
(ומן הסתם - לא לעשות / לא להחליט / "לזרום" – גם זה סוג של החלטה/בחירה)
אנחנו נמצאים בכל חיינו בצמתים ובכל פעם נדרשים לבחור ימינה או שמאלה..
אכן להקשיב לחכמים ויועצים זה דבר מבורך אך בסופו של דבר מי שצריך לבחור ולהחליט זה - אנחנו... "ובחרת בחיים" = אתה! בחרת. אתה ולא מלאך אתה ולא שרף..
אתה ולא - הרב/ הרופא/ הפסיכיאטר / הסבתא שלך...
אפשר להסתכל על הפסוק הזה כציווי לבחור בטוב שבין האפשרויות (ב"חיים") ואם לא תעשה כך, תיענש! ואפשר לראות זאת בצורה פחות פאטלית
- להוריד את מושגי "גן עדן" ו"גיהנום" (שכר ועונש) מהסיפור (הם ממילא לא באמת נמצאים בתורה) ולהגיע לתובנה הפשוטה ש:
לכל החלטה שלנו מהכבדה ביותר ועד הטריוויאלית יש "השלכות" וכל החלטה שלנו תגרור להשלכה בהתאם.
ו "בסוף" כשנעמוד מול ריבונו של עולם ונשאֵל מדוע (או לחלופין נצפה בתוצאות של החלטותינו ונשאל את עצמנו מדוע..) לא תהיה לנו שום אפשרות אחרת מאשר
לקבל את העובדה שאנו האחראים הבלעדיים לתוצאות המעשים (או חוסר המעשים) של עצמנו.
(למעט גורמים חיצוניים כגון מלחמה גרעינית, תאונות דרכים או חוסר וויפי באזור)
ולא לשכוח.. ההוא, זה שהחליט בשבילנו, זה שהמליץ לנו על הטיפול הנ"ל ואנחנו קיבלנו את החלטתו למרות שזה היה מנוגד לתחושת הבטן שלנו,
הוא לא יהיה שם כדי לסנגר על ההחלטה שלו ולעזור לנו.
ולא מהסיבה שהוא רע.. אלא רק מפני שהוא יהיה עסוק בלספק תשובות על ההחלטות וההמלצות שהוא בעצמו נתן.