מן המפורסמות היא שהדברים המהנים ביותר בחיים, הם הדברים הכי פשוטים, כשהם באים בניגודיות למצב/צורך, אנמק
פעם..... באחד ממוצבי החרמון.. שמירת אשמורת אחרונה.. כל נימי הגוף מכווצים בקיפאון עמוק, החרמונית גטקס ושאר הטריקים הרי עוזרים רק זמנית עד שהקור חודר
ישתבח שמו! סופסוף החלפה, יורד חזרה למגורים כואב ורועד מהקור, מפנטז רק דבר אחד - מים חמים! ללא שהות ובמהירות שלא תאמן, אני מתחת לזרם החם.. אלוהים, אין דבר יותר גבוה מהרגע הזה. זה היה יכול להיות סיום פואנטי לנימוק לעיל
אך אז פתאום - צעקת הרשע נשמעת.. כולם בריצה לעמדות – כוננות עם שחר
No FUCKING Way... אני חושב לעצמי באותיות גדולות... האם ישנה קללה יותר גדולה מאשר לעצור את העונג הזה, כשהגוף התחיל את תהליך ההפשרה ועוד רגע יגיע לשלב הטיגון המבעבע
לא!. אני אוטם את אוזניי, "לא שומע", מבחינתי.. עכשיו, אין ארטילריה סורית ולא פיתה עירקית.. מפה רק אלוהים יוציא אותי
מסיים וחוזר בהליכה שפופה, אל החדר. מאושר מהסיפוק הגופני/נפשי. ולהפתעתי, אפילו לא שמו לב להיעדרות.... המחשבות נעות בין "איזה חוסר אחריות" ל "כמה טוב להיות רק בורג קטן במערכת".. מגיע לפשרה של - אך איזה כיף
אוקי..... שוב הפלגתי בזיכרונות במקלחת... מודה, אם מחר מודיעים שהמפלס ירד מתחת לקו, אני יוצא כנוע, ידיים לאזיקים אך עם חיוך גדול