חנניה

דיי, נמאס לו, מכל הדיבורים האלו חסרי המעש. לילה אחד הוא אסף כמה מטלטלים בשקיק,

קשר למקל נדודים ולפני עלות השחר יצא אל הדרך...

לא היה לו ספק שהוא יודע את הנתיב... זה הרי פשוט, לשם מכוונים בתפילה שלוש פעמים ביום.

הוא יצא בהיחבא מהכפר, באחד ממחוזות תימן, אל היעד - ירושלים...

בבוקר, התברר שהילד איננו. בהלה גדולה.. קריאות עזרה לכל עבר, ומוכנות לגרוע מכל.

אחד השכנים הערבים שברשותו סוס הציע את עזרתו ודהר, לכוון הנכון.. כך הסתבר.

לפנות ערב, הוא זיהה במרחק ילד קטן פוסע בכבדות.. עצר אותו ושאל להיכן מועדות פניו.

הילד ענה בנחרצות: "לארץ ישראל!".

"במקרה גם אני רוכב לשם, האם תרצה לבוא איתי ולקצר את הדרך.." שאל אותו, והילד הרצוץ, בתגובה, קפץ בשמחה על הסוס...

הסייס עשה "פרסה" ודהר בחזרה הבייתה היישר אל זרועותיה של אמא הדואגת J

..

[אמא הוסיפה וסיפרה על חנניה קרובנו, שאכזבתו לא האריכה ימים. זמן קצר לאחר מכן הילד ומשפחתו הצטרפו לקבוצה גדולה ויחד יצאו למסע המפרך לארץ ישראל, ברגל.. ללא סוסים שעושים פרסות... ]