אמא למדה בבי"ס יסודי לבנות בשכונת מרמורק-רחובות, ההורים שלה עמלו קשה כדי שהיא תמשיך ללמוד, למרות שאז זה לא היה מקובל, בטח לא לבנות משכונה קשת יום זאת..
בסיום שנת הלימודים, בבי"ס היסודי, מחנך הכיתה שוחח עם כל אחת לגבי ההמשך.. אמא כמובן אמרה שהיא לא מתכוונת להמשיך ללימודי על יסודי, מפני שאין באפשרות המשפחה לממן זאת והיא חייבת לעזור בבית. אך המחנך היה תקיף מאד בתשובתו.. "רחל, את נערה מוכשרת ביותר, את חייבת להמשיך. את חייבת את זה לעצמך וגם לעדה שלך!"
אמא לא ידעה מה לעשות, אפילו להעלות את האפשרות הזו בבית, לא התקבל על הדעת.
לזכותו של המחנך יאמר שהוא לא היה רק איש דיבורים... הוא כנראה העביר את המלצותיו הלאה....
זמן מה לאחר מכן, המנהל הזמין אותה עם עוד כמה תלמידות מבתים דומים.. והודיע להן בשמחה שארגון "נשות ויצו-ברזיל" החליט להעניק להן מלגה להמשך לימודים על יסודיים. לא יאמן. איזו שמחה!
אך כידוע.. אין מתנות חינם..
באחד הימים בהמשך אותה שנה, הגיעו הגבירות מסאו פאלו בשנית, אמא שמה לב שהן מראות התעניינות רבה... בהתחלה היא חשבה שזה פשוט מפני שהן רוצות להכיר את הבנות שעתידות להנות מחסדיהן, אך לאחר מכן נודע לה פשר הדבר... התברר..
לאחר ששוחחו איתה ארוכות, ניגשו הגברות למנהל וביקשו בצורה פשוטה וישירה,
לקחת את הנערה החביבה איתן לברזיל, הן הסבירו בפשטות ששם, אצל משפחה יהודית עשירה, העלמה תקבל תנאים שאף אחת ב"שכונה" לא יכולה לחלום עליהם.
המנהל המופתע, הסביר להן בנימוס שזה לא עובד כך במדינה מתוקנת כשלנו.. ואם מישהו רוצה לאמץ ילד לא יתום, הוא צריך ראשית, לגשת להוריו ולא למנהל בית הספר..
בלית ברירה הגבירות כיתתו את רגליהן לשכונת מרמורק בחפשן את מעון משפחת סמין.
האבא היה בעבודה, והאמא היתה כהרגלה, בחצר, בטיפול בעצי הפרי...
בשל קשיי השפה ופער התרבות, לקח לאמא שלה כמה דקות להבין מה פשר המאורע..
מאוחר יותר, השכנים סיפרו לאימי שברגע שסבתא ירדה לפשר הדבר, היא הרימה את מטאטא הרחוב, ובמכות וגידופים תימנים עסיסיים, גירשה אותן החוצה מגבולות השכונה...
(לזכות נשות ויצ"ו ייאמר: מאחר ומסמך המלגה כבר נחתם, הן לא חזרו בהן, ולאמא ניתנה הזכות הנדירה מבחינתה.. להמשיך ללימודים בגימנסיה-רחובות)
ואני... שומע את הסיפור הזה וחושב... אם סבתא שלי לא הייתה כזו עקשנית/דעתנית... אז אולי, אני לא הייתי צריך לעמול כל כך קשה.. כדי להגיע לקרנבל בברזיל