טילי וראסטי

טוב.. הפעם נדבר על אהבה. (אהבה זה סיפור ארוך...) השחקנית הראשית -טילי, גורה נטושה.. שחורה מעורבת מסוג קטן.. נמצאה ע"י אימי אומצה ע"י גיסי ולאחר מכן הועברה אליי, עליזה וקופצנית אך כשיש צורך, עזה כארי. בשלב מאוחר יותר, הצטרף השחקן השני - גם הוא גור נטוש, שחור מעורב מסוג גדול.. האחיין החליט שנקרא לו ראסטי. בהתחלה טילי לא התייחסה אליו ברצינות, היא הייתה כבר בוגרת והוא גור קטן שמנמן וגמלוני מנסה בכל מאודו לקבל ממנה תשומת לב, זה היה מצחיק לראות אותו רץ ועובר תחתיה... בשלב מאוחר יותר הכלבלב הקטן, גדל מאד ועבר אותה בגובהו.. אבל כנראה לא לגמרי הבין זאת ועדיין המשיך במשחק הזה. זה הגיע למצבים מצחיקים שהוא היה מקפיץ ומעיף אותה באוויר תוך כדי הנסיון המקורי הזה לרוץ מתחתיה

הם הפכו לידידי נפש אמיתיים וחיו בכיף בחצר הגדולה ולעיתים תכופות למורת רוחי, אף הצליחו להתגבר על הגדר ולברוח ביחד להרפתקאות שונות. היינו הולכים איתם הרבה ל"יער"

מספר פעמים בזמן טיול התקרבו אלינו חבורות כלבים משוטטים, קצת מפחיד... אבל אז ראיתי את עוזם וגבורתם של הזוג הזה, בחוכמה טקטית הם התפצלו ותקפו משני כיוונים בקולות רמים את החבורה עד שהרעים התפזרו למרחק

.

למרות שהיה מדובר באהבה אפלטונית (טילי הייתה מעוקרת) לא נעדרו סצנות של קינאה בסיפור הזה. ראסטי כחתיך חסון שחור פרווה, היה מבוקש בשכונה, וכשהכלבה הלבנה של השכנים רצתה אותו והוא לא הצליח להשתחרר, היא הייתה מפרה את כללי האטיקה הכלביים ומגיעה בעצמה אליו.. אבל אז היא נתקלה במחסום לא צפוי, טילי בשום אופן לא נתנה לזוג לתנות אהבים וגירשה את הבלונדינית החוצה בצעקות רמות, ראסטי נאלץ להתגבר על ייצרו (לפחות בתחום ביתו..)

כך הם חיו להם באושר, מספר שנים בחצר הגדולה בקדימה עם עוד כמה חתולים כמשפחה טובה

.

לאחר מספר שנים, טילי חלתה במחלה קשה. הוטרינר אמר שזה כנראה "תולעת הפארק" ומצב בריאותה הלך והתדרדר. בשלב מסויים נאלצנו לעבור דירה ליישוב בצפון הארץ, בשל המיקום – דירה קטנטונת נטולת חצר, לא יכולנו לקחת איתנו את שני הכלבים יחד, וראסטי הענק נשאר אצל אימי.

מצב מחלתה של טילי, הלך והחמיר. כשראיתי שהיא כבר לא מתפקדת ונראת סובלת מאד, לקחתי אותה שוב לווטרינר. הוא הסביר שהיא נמצאת בשלב סופני. ולדעתו כשארגיש/אחליט שהיא יותר סובלת מאשר "חיה", אני יכול להתקשר אליו כדי לסיים את סבלה. והיום הזה הגיע

היא כבר לא שלטה בצרכיה, לא אכלה כלום למעט מאכל דגים מיוחד שהכנסתי לה לתוך הפה והייתה נאנקת מכאבים ברוב שעות היממה. התקשרתי! הוטרינר קבע לנו תור להגיע אליו

היה לי מאד קשה, אבל ידעתי שאני עושה את ההחלטה הנכונה

שיתפתי את זוגתי בלבטים ובהחלטה שלי. והיא, למרות בקשתי לא לעשות כן, התקשרה לאמא שלי וסיפרה לה את קורות העיניינים

כתוצאה, קבלתי טלפון בהול חזרה... אימא אמרה לי שהיא מבינה ומסכימה איתי אבל היא חושבת שמגיע לטילי למות בבית שלה ולא במקום שהוא בעצם זר. הסכמתי בלית בררה, עדיין לא קולט שאני קורבן לקונספירציה נשית, אמא שלי, זוגתי וטילי

דחיתי את התור, ולקחתי את טילי ברכב חזרה לביתה הישן בקדימה

ופה התחיל הנס! אני מוכן להישבע שכבר בנסיעה הרגשתי שמשהו מוזר קורה... טילי פתאום נראתה לי שונה... הצלחתי לקלוט שמחה בעיניה החלשות, כאילו שהיא מבינה לאן אנו נוסעים. הגענו והיא פגשה את ראסטי לאחר מספר חודשים. זו הייתה פגישה מרגשת... אך היא הייתה מותשת. לאחר יומיים אמא שלי התקשרה ובישרה, אתה לא תאמין טילי התחילה לנבוח על עוברים ושבים... (כבר חודשים שהיא לא עשתה שום קול נביחה). בסוף השבוע שהגעתי לביקור היה מדהים לראות אותה, אומנם חלשה אך כאילו התעוררה לחיים. לאחר שבועיים אמא בישרה שהיא כבר "ברחה" עם ראסטי וזה היה מצחיק לראות אותם חוזרים כשהיא מדדה אחריו בקושי אך בעליזות

.

אני לא יודע מה עשה את הפלא הזה, האם זו החזרה ל"בית המקורי שלה" או החזרה ל"חבר שלה לחיים" אולי שניהם. אך זו עובדה שממצב של גסיסה מתקדמת וסופית ביותר, היא חזרה להיות שמחה, ולמרות החולשה והמחלה היא בפירוש הראתה שוב את ההבעה שהייתה מוכרת לנו מאז - השמחה שבחיים. כך היא המשיכה וחיה שבעה חודשים תמימים! - היא לא היתה בריאה, אבל ללא ספק, חיה באושר וראסטי, עד עצם הטלפון הזה.. אימי התקשרה וסיפרה שהבוקר היא ראתה אותה מתנשפת גוססת. יצאתי לנסיעה.. אך כשהגעתי לא נותר לי אלא לטמון את גופתה ולהתאבל יחד עם ראסטי הבודד