לפני מספר שבועות, סתם יום של חול אביבי, יצאתי לי החוצה, פוסע לתומי עם הקפה.
פתאום תפש את עיניי מראה מלבב של פריחת אחד העצים.. עמדתי מולו משתאה.
רק כשעבר אחד השכנים, הבנתי שמשהו פה היה "קצת מוזר", ונאלצתי לנתח את את המצב..
רגע רגע.. הרי העץ הזה כבר פרח מן הסתם גם באביבים הקודמים,
איך זה שרק הפעם, שמתי לב אליו.. מה לעזאזל קרה לי..
החילותי בחקירת אלימינציה מהירה ומילוי טופס הוכחת חפות:
האם ביקרתי בהודו.. בחודשיים האחרונים – לא.
האם התחלתי לתפוש עמדה שמאלנית אקטיבית לאחרונה – לא.
האם אני תחת השפעת אלכוהול – לא! (אמרנו, סתם יום של חול..).
מה עוד יכול להיות... הארונות בבית, כבושים בידיי האשה והבנות,
כך שאי אפשר להכניס או לצאת..
וו'או' .. לא נשארו לי שום הצדקות, אמא'לה! ואז.. רגע לפני שהתסכול מתיישב לרווחה..
נזכרתי במשפט משיר של שמעון ישראלי:
"אך בשובי עם ערב.... בראי אז התבוננתי, ראיתי איך זקנתי ואז, רק אז, הבנתי.."
אוקי.. הבנתי!.. ומה שנשאר לי לעשות במצב מביך שכזה הוא –
לזרום..להנות, ולשיר: "מה יפה מצבע עץ תפוח.."