פעם לאחר שפעת קצרה, חשבתי לעצמי, (למרות שהמשאלה "חולנית"..) שהייתי מאחל, שתהיה לי "פעם בשנה~" איזו מחלונת קטנה, לא חלילה קריטית/גורמת סבל..
אלא שפעונת קצרה.. יממה כזו.. שלאחר שמבריאים ממנה, מבינים, נזכרים שוב.. ואומרים בלב שלם ובכוונה מלאה - "ברוך רופא חולים!"
...
הדוד האהוב שלי, עליו נאמר המשפט הברסלבי: "הרגל את עצמך לזמר ניגון, זה ייתן לך חיים חדשים וימלא אותך בשמחה".
לכל מילה שהיתי אומר.. הוא היה מוצא שיר תואם ומתחיל לפזם להנאתנו... עד שהשירה פסקה.
בשנתו האחרונה, כשהיה במצב מתקדם ואל-חוזר של המחלה, אמר לי: "כל החיים ברכתי את תפילת "אשר יצר" ורק עכשיו, אני מבין את משמעותה
- אין דבר יותר קשה מחוסר יכולת של אדם לשלוט בגופו שלו. אנחנו לא מעריכים את זה כשאנו צעירים/בריאים, אומרים את הברכה רק מתוך הרגל וללא שום כוונה...
עד השלב שבו אנו קולטים שהיא בעצם הברכה החשובה ביותר.!"