לפני כחודש, ישבתי בדשא בחצר של אימי, מבעד לשיחים ראיתי חבר ילדות עובר בשביל עם ביתו,
רציתי לקום לצאת לאמר שלום.. לא פגשתי אותו פנים מול פנים כבר הרבה שנים, אבל המצב הכלכך נוח הזה בכסא והשמש האביבית המלטפת, עצרו אותי..
הדחף של לקום/לעשות.. התחלף בתירוץ המקובל של - "נו.. בהזדמנות אחרת".
אתמול תוך כדי שמחת ערב ליל הסדר, נודע לי שהחבר נמצא בבלינסון, ללא הכרה, לאחר מפרצת במוח.
עכשיו אני מתפלל שה"הזדמנות האחרת" הזו תגיע.