נפגשתי עם א.ב. איש יקר שנעזר בי בנושא המחשב.. בשלב מסויים, דיברנו גם קצת על חיים והרבה על מוות ואז הוא אמר: אתה יודע דודי, אני חושב שאני כבר יכול לספר לך..
.
הוא היה החבר הכי טוב שלי עוד מכיתה ט... היינו יחד כל הזמן. גם שקראו לנו להגיע בדחיפות לפאתי ירושלים, הגענו יחד. לפני הכניסה לתעלות, ביקשו מתנדבים, חברי היה אחד מהשלושה שהצביעו.
הבטתי בו ואמרתי.. אבל למה אתה! הוא ענה - אני מקלוען, מי אתה רוצה שילך..
הם היו צריכים למשוך אש, כדי שאנו נוכל לגלוש ולהגיע עד כניסת התעלות.
תוך כדי גלישה, אנו שומעים שאש ההסוואה, הולכת ופוחתת ומבינים שהם כבר לא שלושה..
נכנסים לתעלות ומתחיל סרט חדש.. הבחור שרץ לפניי נפגע ונשכב. נתקענו. הגוף שלו חוסם את התעלה. נתנת הוראה לדרוך על הנופלים ולהמשיך קדימה.
זו הייתה חוויה שלא נתנת לתיאור, אחד הימים הקשים ביותר שהיו לי בכל חיי.
אני אומר 'אחד הקשים'.. מפני שהקשה ביותר עוד לפניי... מספר ימים לאחר מכן זה הגיע!
הייתי צריך ללכת אל הוריי חברי ולעדכן אותם בחדשות... זה היה נורא!!!
הם ביקשו פרטים..פרטים..פרטים.. מה קרה ובדיוק.. ומה אני אספר.. איך אני אספר..
בשלב מסויים הרגשתי שהדבר היחיד שהם בעצם רוצים לומר לי מעבר לאהבה הגדולה שהייתה ביננו זה: למה זה היה הוא ולא אתה!
למרות שהתבקשתי.. מעולם לא היה לי האומץ לחזור ולפגוש אותם והפחד הזה ממבט ישיר בעיינים שלהם, רודף אותי מאז המלחמה ההיא ועד היום!
טוב.. בוא נמשיך, איפה היינו.. חג פורים שמח, דרך אגב.."