"והיא עוד מתפללת, שהוא רק שכח"
אישית, אני מאד אוהב להקשיב לכלל השירים המושמעים בימי זיכרון ודומיהם.
אחד השירים המרטיטים אותי במיוחד הוא: בשביל אל הבריכות של יורם טהרלב.
ניסיתי לחשוב מה מייחד אותו, ומצאתי שהוא לדעתי, נוגע בנקודה הטרגית והמתסכלת ביותר
– אי הידיעה. כמובן שכל אדם וכל מקרה הם שונים ומיוחדים ו.. מי אני ש"אתן ציונים" לשכול,
ובכל זאת, אם יורשה לי, אני חושב..
כשאדם מאבד מישהו יקר, בדימוי שלי, זה כאילו עד עכשיו, הוא התהלך חופשי... ומעתה והלאה, לכל ימיו, מתערם על גבו - תרמיל השכול, משא אשר למרות המשכיות החיים, מעולם לא ניתן להורדה וניתוק. לעיתים הוא כבד, לפעמים קשה מנשוא, אך תמיד תמיד יהיה שם. לעומת זאת, המצב הבלתי נתפש של איבוד אדם יקר, ללא הידיעה - מה באמת עלה בגורלו,
על אותו משקל דימויי, זה כאילו עד עכשיו הוא התהלך, ופתאום! הוא לא יכול ללכת יותר, הוא תקוע! מפני שאין לו אפילו תרמיל בצורת אבל, שהוא יכול להרכיב על הגב ולהמשיך איתו לחיות, בצורה זו או אחרת, וזה, לדעתי - הנורא שבנוראים.