סבא שלמה

בערב חג זה לפני 51 שנה בדיוק, נפטר איש יקר. ולזכרו אומר כמה מילים..

אמנם לא זכיתי להכירו במובן הרגיל של המילה.. היתי בגיל חצי שנה כשהוא עזב את העולם הזה,

אך מספרים לי שבתור תינוק חולני ובוכה, ביליתי הרבה שעות בזרועותיו המנחמות.

שלמה סמין ואשתו אסתר למשפחת לוי, עזבו עם בני משפחתם, את מחוז ח'אוולן-תימן ב1932 ויצאו למסע מפרך ומסוכן אל ארץ ישראל.

הדרך הייתה קשה מאד ומלאת מכשולים וסכנות ואכן הקשיים והמחלות גבו את חייהם של ארבעה משבעת ילדיהם דאז.

אך כידוע גם בארץ הם לא בדיוק אכלו צפיחית של דבש..

[חלילה לי מלחלק "ציוני סבל והקרבה" לתפוצה זו או אחרת.. אין לי ספק שרוב הדור ההוא, מצפון ומדרום ממזרח ומגרב..

עברו חיים קשים ברמות שלנו קשה בכלל להבין... רק שזו הפעם, "על שלמה בן יוסף, לספר רציתי.."]

כדוגמה לחיים קשים אזכיר שלתקופה ארוכה, לאחר שהצליחו לעבור משכונת מרמורק אל ה"מושב"..

סבא היה הולך עם בניו (דודיי) בכל יום ברגל מקדימה לפרדסיה כדי לחזר אחרי עבודה יומית אצל קבלני הביניין באיזור, וכך בעבודה קשה,

היכן ובמה שהזדמן, הם "בנו" את עצמם ואת משפחותיהם.

אני זוכר כילד שאמא הייתה "מתעצבת" על אלו שאמרו על הוריה וחבריהם.. שהם "מסתפקים במועט". הם לא מסתפקים במועט - היא היתה מדגישה,

כשאתה אומר על מישהו שהוא מסתפק במועט אתה בעצם מכריז ש-לך יש הרבה ולהם קצת, אלא, הם – "מסתפקים במה שיש!",

מפני שבראייה שלהם - אם היה לחם לאכול ובגד ללבוש - זה אומר ש "יש ו..הרבה" ועל כך הם היו מודים לריבונו של עולם יום יום.

זה היה הדור וכזה היה האיש היקר שזכיתי להיות נכדו.

פעם הראתה לי אמא את התמונות הנ"ל של סבא, התבוננתי והתעקשתי שזה נראה תמונות של שני אנשים נפרדים, תגובתה הייתה:

אכן מדובר בשתי דמויות נפרדות, בתמונה אחת רואים את סבא בששת ימי העבודה המפרכים ובתמונה השנייה רואים אותו בערב שבת לפני בית הכנסת.

לא משנה עד כמה החיים היו קשים, לכבוד שבת, היה לו צורך להראות ולהרגיש כ"בן מלך".

ובשבילי כך הוא היה בדיוק. - יהי זכרו ברוך.