קיבלנו עדכון בקבוצת הווטסאפ, שהערב ישנה חלוקת חבילות אוכל (לניצולי שואה/עריריים)
נסעתי אחרי העבודה, ישר למחסן ההפצה בעכו, קיבלתי את החבילות והכתובות, ובעזרתו האדיבה של וויז הגעתי לאזור הנקודה הראשונה. למרות החשיכה, מצאתי בסופו של דבר את הבניין הרצוי הלא ממוספר... ברח' יאנוש קורצ'אק... ונכנסתי פנימה. חושך מוחלט, ללא אפשרות להדליק אור במדרגות. אני מדדה עם חבילת הקרטון הכבדה לקומה השלישית ומגיע לדלת של גברת אידה.
דופק בדלת, אין תגובה. ממשיך לנסות – אין מענה. רק לאחר מספר דקות ארוכות אני שומע משהו מבפנים, יש שם מישהו... אני דופק שוב בחוזקה יתירה, עד שאני שומע קול חלוש של אישה. מתאמץ ככל יכולתי להפיק תועלת מלימודי הרוסית הבסיסית שלי, ולבסוף מצליח לקלוט:
"יא ני מאגו, יא ני מאגו אטקריט" (אני לא יכולה לפתוח). אני מסיק שהיא לא עודכנה לגבי הגעת האוכל ואולי פוחדת לפתוח (כבר הבנתי, שלא כל מי שדופק בדלת של אנשים זקנים עריריים עושה זאת למטרות טובות) אני משתדל להסביר שהבאתי לה אוכל ושאני מגיע מהעמותה... אך היא ממשיכה לחזור על אותו משפט בעקשנות. בשלב מסוים כבר התחלתי להתעצבן... אני, עם הגב הדפוק שלי, סוחב את החבילה הכבדה הזו שלוש קומות, והגברת לא מוכנה לפתוח לי את הדלת... אני ממשיך בנסיון ההדברות, להבין את פשר ההתנגדות... ואז זה הצליח. אני שומע את המנעול חורק, הדלת נפתחת ואני נשאר המום. אני רואה אשה זקנה נפולה על הרצפה מושיטה יד אחת למעלה עם מבט חסר אונים. רק עכשיו אני מבין שכשהיא אמרה: יא ני מגו אטריט, היא התכוונה מילולית – אני לא יכולה לפתוח. לקח לי זמן רב להצליח להרים אותה ולהחזיר אותה אל המיטה (כל מי שניסה להרים אדם שאין ביכולתו לעזור לעצמו לקום, מבין את כוונתי) ישבתי איתה קצת, מנסה להרגיע אותה תוך כדי הרגעת קצב הלב/נשימה/גב שלי. לאחר שראיתי שהיא התאוששה, נפרדתי ממנה, התקשרתי אל הממונה ודיווחתי על המצב.
בנסיעה חזרה, חשבתי לעצמי, שאחד האיחולים הגדולים ביותר שאני יכול לאחל לכל אהוביי ובכללם עצמי, זה שתמיד
- נשאר בצד הנותן.