אם נקשיב לשיחות מסביב... נשמע ויכוחים, כמו גם חילוקי דעות למכביר, אך ישנו דבר אחד משותף לכולם. כולנו מתלוננים, תמיד ועל הכל... במחשבה רחבת זמן, מסתבר שלא מדובר בתכונת אופי חדשה, שנולדה לה, פה ועכשיו, אלא באחת התכונות הנטועות חזק בנרטיב הלאומי...
להבדיל מספר בראשית, המגולל את תולדות האבות ומדבר על אנשים ברמה האישית.
ספר שמות הוא, בעצם, הנקודה שבה מתחיל סיפור התהוות העם, ובתוכו הנרטיב הגדול - סיפור יציאת מצריים, היציאה מעבדות לחירות, אך אם נקרא היטב את השורות, יש בסיפורנו מוטיב מרכזי נוסף שאי אפשר להתכחש אליו... בני ישראל, אבות אבותינו, היו אלופים ב – להתלונן...
גלגול הסיפור, והחזרה על המוטיב של "הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר"
מלמדך, שזה לא משנה כמה טוב וכמה ניסים ונפלאות תקבל, תמיד תהיה סיבה טובה לבכות
על מר גורלך.. [ ע"ע רדיפת המצרים (שמות י"ד, ט'-י"ג). מרה (שמות ט"ו, כ"ב-כ"ו).
מדבר סין (שמות ט"ז, א'-ל"ה). רפידים (שמות י"ז, א'-ז'). מרגלים (שמות י"ד, א'-כ"ג). ועוד.. ]
ואם נקפוץ בזמן... אולי דוקא כדי לנסות להלחם בתכונה הזו, הטבועה בנו כל כך חזק, התקין (אם הבנתי נכון) אחד המקובלים בצפת של המאה ה-16 את תפילת "מודה אני" אשר נהוג לאמרה ברגע שמתעוררים ופוקחים את העיניים, וזאת ללמדך (לפרשנותי..) שהדבר הראשון שאדם צריך לעשות, לפני הכל, הוא להודות על החיים, על הבריאות, על היום החדש. להודות על מה שניתן ומה שיש.
ורק לאחר מכן, אם רוצים ומתעקשים... אפשר גם להודות על הפריוילגיה הזו - להמשיך ולהתלונן...