צופה בחדשות הקורונה.. ומשחזר הגיג ישן, כשהתגוררתי בעיר הגדולה והתנדבתי במד"א.
פעם בשבוע הייתי מגיע לתחנה, מתחבר לרוב אל החובש הקבוע.. יושבים, שותים קפה ומחכים... ואז, כריזה – "דן 38", יציאה.. רצים אל האמבולנס ונוסעים לכתובת המיועדת, מגיעים לאירוע - אבחון מצב, טיפול ראשוני ופינוי הפצוע/חולה אל בית החולים..
אני חושב שאחטא לאמת, אם לא אודה שאישית, הייתה שם גם איזושהי תחושה הירואית, שהתלוותה לעבודה, ואפילו ניפוח אגו לא מבוטל... זה לא שאני חס וחלילה, ממעיט בערכם של החובשים והפרמדיקים, אשר עושים עבודת קודש, ולעיתים תכופות גם מצילים חיים!
ובכל זאת, פעם כשהגענו עם חולה זקן אל בית החולים ו"הזדכנו" עליו.. (הטפסים עוברים, החולה מועבר מהאלונקה אל מיטת בית החולים, מילת עידוד אחרונה אל האיש, ויאללה, למקרה הבא... )
הבטתי באחות עם העיניים העייפות, שקיבלה אותו מאתנו, והגעתי למסקנה שבעצם, בתכל'ס.. מי שעושה את העבודה האצילה ביותר, הם לא החובשים, גם לא הפרמדיקים, ואפילו לא אנשי טיפול הנמרץ, אף לא הרופאים הבכירים או המנתחים ,שאם בניפוח אגו עסקינן, אצל האחרונים, לעיתים מדובר בבלון בגודל כדור פורח.
הגיבורים הגדולים ביותר, לדעתי האישית, הם דווקא – אותן האחיות והסניטרים במחלקות האפורות של פנימית א עד ז'... מחלקת גריאטריה, בתי אבות וכד'.. אשר עושים את העבודה הכי קשה, הכי סיזיפית, והכי פחות יוקרתית - טיפול מתמשך בחולה/תשוש, כגון הקלת מצב של פצעי לחץ מבחילים, החלפת טיטולים מסריחים, ועוד כהנה וכהנה רוטינות חסרות כל פאסון סופרמני... ופה אם תשאלו אותי, נמצאים – הגיבורים/גיבורות הגדולים ביותר. זיין געזונט!