יעל ואני יצאנו לדרך

שני סיפורים, בגדר מצא את ההבדלים...

.

סיפור א' : לפני כ 40 שנה... אני בכיתה יא...

שיעור מסכם במתמטיקה לפני חלוקת התעודות, המורה המהולל מקריא את שמות התלמידים ואת הציון שהוא החליט לתת בתעודה. כשהוא מגיע אליי, הוא מבקש ממני לקום. אני כבר מרגיש באי הנוחות המחלחל. ואז הוא פוצח בתיאטרליות: "אתה יודע כמה נתתי לך בתעודה, נתתי לך ציון 4,

אתה יודע למה.. אני אסביר, כי ההנהלה לא מאפשרת לי לתת ציון יותר נמוך, אבל חשוב לי להבהיר לך, שאם זו הייתה החלטה שלי, אז הייתי נותן לך 0.. אפס עגול. כי זה בדיוק מה שאתה!"

אין לי הרבה זיכרונות מהתיכון, הדחקה אני מניח.. אבל את הרגע הזה, אני זוכר במדוייק.

אני זוכר את הרגשת העלבון ואת המאמצים הרבים שלי, לא לתת לו את הכיף.. של לראות אותי דומע. זהו... זה סיפור א'... אבל לא התכוונתי לדבר על עצמי, אז נעבור ל:

סיפור ב' : לפני קצת יותר משנה.. הבת הגדולה שלנו בכיתה יא...

המורה XXX מקריאה את הציון המסכם, כשהגיעה אליה, ראתה לנכון לעצור ולומר בקול גדול, מה היא חושבת עליה בכלל, ללא קשר לציון ולמקצוע. אני לא יודע, את כל מה שנאמר שם, אך בין היתר היא אמרה משהו כמו: בחיים שלי לא פגשתי ילדה עצלנית, כמוך, ועוד כהנה מחמאות שיוצאות מהלב. הבת הקשיבה ללא תגובה. אך החברים הקרובים שלה התרעמו על העלבון ועל הצורה המשפילה שנאמרו הדברים.. בסופו של עניין, המורה יצאה בחמת זעם מהשיעור.. וזו בעצם הסיבה שבדיעבד בכלל נודע לנו על המקרה.

כשזוגתי, האמא הדואגת, שאלה אותה: מדוע לא הגבת באותו רגע ומדוע לא סיפרת לנו על כך באותו יום, כדי שנעשה בירור על המקרה", התגובה שלה, עם מבט של "חוסר עניין לציבור", הייתה כדלהלן:

"קודם כל, לא רציתי שתעשי מזה עניין, כי זה ממש לא מעניין.. וחוצמזה.. האישה הזו מטומטמת, אני יודעת את זה! אז למה שיהיה אכפת לי, מה היא אומרת או מה היא חושבת עליי.

זהו.. סיפור ב' ..

.

טוב מה אגיד.... מזל טוב 18! לילדה האהובה שלנו, שלא רק שהיא מדהימה, מקסימה, חכמה ויפיפייה.... אלא שהיא גם מודעת, לפחות לחלק מזה :-)