נכתב לטקס יום השואה 2011..
...
אבא שלי נפטר לפני כחמש שנים , בילדותינו הוא מעולם לא דיבר על מה שקרה שם. רק בשנותיו האחרונות הוא נפתח והתחיל לספר ממה שעבר עליו במחנות
זה היה מדהים להקשיב, אבל היה שם תמיד איזה שהוא קונפליקט בין מה שהוא אומר לבין איך שהוא אומר את זה - חוסר הבעה רגשית מחריד
הוא כאילו סיפר סיפור על משהו שקרה למישהו אחר בזמן אחר ללא כל חיבור אישי, בשלב מסוים אני זוכר שאמרתי לעצמי
- מה אני רוצה מהחיים שלו, הוא אומנם שרד את המחנות וחזר בריא בגופו אבל אין ספק שהצלקת שנשארה לו מה"ניתוח" בברך
היא לא הצלקת היחידה שנותרה, וגם האחרות לא יגלידו לעולם. זה כאילו אפיק הרגשות נסגר מתישהו לגמרי
תוך כדי הקשבה, התחלתי לקלוט מאיפה נובע חוסר היכולת שלו להבעה רגשית בכלל, חוסר יכולת להבעת חיבה, מילת עידוד, מחמאה, שלא לדבר על חיבוק – כלום
העיניים אוהבות וכל השאר חתום
חז"ל אמרו שהיוצא מן הכלל בא ללמד על הכלל, ולכן אני רוצה לספר על שלושה מקרים יוצאים מן הכלל, שלושה מצבים שחוויתי ממנו רגש כלשהו בהקשר לנושא זה
הראשון היה בילדותי, זה היה כנראה ביום השואה, ראינו יחד סרט תיעודי בטלוויזיה, הייתה שם קבוצה גדולה של אנשים פוסעים לאטם
כשרק שני חיילים גרמנים מובילים אותם
אני לא יודע מאין צצה בי החוצפה, בעצם כן... זה מה ששידרו אז עם הפרשנות האטומה של המושג "הלכו כצאן לטבח", בכל מקרה, פניתי אליו ואמרתי
מדוע לא עשיתם שום דבר כדי להתנגד? אבא הסתכל עליי במבט חודר ואמר בכעס: אתה חושב שאם אתה רואה את הסרטים האלו זה אומר שאתה מבין מה היה שם
אתה לא מבין ולעולם לא תבין! אף אחד שנולד פה חופשי לא יוכל להבין. רק אדם שהורעב, הוכה והושפל בצורה שיטתית יכול לקלוט את התמונה שאתה רואה עכשיו
הדבר היחיד שיכולנו לעשות זה להמשיך ולשרוד, אתה מבין מה זה לשרוד.. הוא ממש התרגז.. ומבחינה מסוימת אני אפילו "שמחתי" על כך
כי פתאום הוא סופסוף דיבר.. אתה יודע מה למשל עשיתי כדי לשרוד - התנדבתי לעבודה של פינוי המתים, תשאל למה
כי אנשים שם החזיקו את הפירורים שלהם בתוך יד קפוצה, הם לא יכלו כבר לאכול כלום בגלל ההרעבה ומגפת הטיפוס, אבל רצון ההישרדות שלהם
גם בשלבי גסיסה לא נתן להם לשחרר את היד עם האוכל, רק במצב אחד יכולנו לשחרר את פירורי הלחם הזה.. למחרת בבוקר כשפינינו אותם
אני לא רוצה לספר לך יותר.. אבל זה נקרא לשרוד! - על מה לעזאזל אתה מדבר, על התנגדות מאורגנת?!. אבא "לא רצה" אבל הוא סיפר
– איך מוציאים פיסת לחם מתוך יד קפואה של אדם מת, והוא סיפר גם איך הוא "השיג" סיגריות ו"מכר" אותם תמורת חתיכת אוכל למכורים לטבק
בשלב מסויים, בטימטומי.. עצרתי אותו ושאלתי, אבל איך יכולת לעשות את זה
אבא נתן בי מבט אכזבתי.. ואמר: אתה עדיין לא מבין!... אז שלא יהיה לך ספק, האנשים "הטובים" נשארו שם. ואז הוא שוב שתק
המילים שלו והרגש הבלתי צפוי הזה כבשו אותי, הביקורתיות הקודמת נעלמה ומצאתי את עצמי מביט בו בהערצה
רציתי לחבק אותו באותו רגע, לומר לו שאני חושב שהוא גיבור, אבל לא יכולתי להשתמש במחוות האלו, פשוט לא ידעתי איך
הפעם השנייה שראיתי את אבא שלי "מבטא רגש" בהקשר זה, הייתה כשישבנו לפני מספר שנים בבית הוריי, ביתנו שהייתה אז בגיל שנתיים
צחקקה על הספה מהדגדוגים שלי, היא אמרה לי "הפוכה" ואני הרמתי אותה מהרגליים כשהראש למטה, פתאום אבא שלי סובב את ראשו והסתכל עלינו
הוא לא אמר כלום, אבל המבט שלו היה זועק
הורדתי אותה מייד מצטער על חוסר ההבנה שלי, קלטתי בעיניו עד כמה התמונה הזו של ילד נישא מרגליו, זרקה אותו למקום אחר לגמרי, אני לא אשכח את זה
הפעם השלישית ששמעתי אותו מביע רגש, בנושא היה לא מזמן
הקשבתי להקלטה שעשיתי אז כשהוא דיבר על התקופה ההיא. מתוך כשעתיים של סיפורים, הייתה שם רק נקודה אחת של הבעת רגש, הוא מספר
כשחזרתי אחרי המלחמה ל"טיסלוק" (כפר הולדתו במזרח הונגריה) וראיתי את מה שנשאר מהבית שהיה לנו פה פעם, רק אז קלטתי שכל העולם שהיה לי
כבר איננו, ולא ימשיך איתי.. אבא, אמא, שלושת האחים שלי והאחות הקטנה בת החמש, כולם נרצחו במחנות
- התיישבתי שם ובכיתי. זו הייתה הפעם היחידה ששמעתי אותו אומר מילים כאלו
...
כששאלתי אותו פעם: איך היית מסוגל לעבור את כל זה ולהמשיך לחיות..? הוא ענה לי כך
אני לא יודע איך, אבל בשבילי, אתם , הילדים שלי , אתם הראייה שהתגברתי! נפרדתי ממשפחתי כשנה לפני המאורעות, הוריי שלחו אותי לכפר
בקצה השני של המדינה לעבוד כשוליה, אני זוכר מהפרידה הזו רק דבר אחד, איך אבא שלי אמר לי אז: לעולם אל תשכח שאתה יהודי
אני חושב שאם יצאתי משם, לאחר שלקחו ממני הכל והקמתי פה בית, וילדתי ילדים, זה אומר שאת ההבטחה לאבא שלי אכן קיימתי
...
ואסיים בהערה
'אמנם בשנים האחרונות יש הרבה התעסקות עם - הדור השני לשואה ועכשיו כבר עם הדור השלישי...על קשייו אתגריו וכו' וכו
אך אני חושב שאל לנו לשכוח, שמי שעבר את השואה ,אלו רק מי שהיו - שם
הם עיקר הסיפור שאנו חייבים להמשיך ולספר, הם הגיבורים, גיבורים בעל כורחם