בטבע, יש חשיבות לצמיחה לגובה, כי צמחים גבוהים זוכים לקבל כמות גדולה יותר של אור, הפרחים שלהם חשופים יותר למאביקים, והזרעים שלהם מתפזרים ביתר יעילות. בגידולים חקלאיים, לעומת זאת, אפשר לבחור זנים שמאביקים את עצמם, לפזר את הזרעים בדרך שרוצים, ולדאוג שלא תהיה תחרות על האור. בגידולים חקלאיים, לצמחים הננסיים יש לפעמים אפילו יתרונות.
כדי לננס את הצמחים משתמשים החקלאים במעכבי צמיחה. חומרים אלה מעכבים את התארכות התאים ומונעים את ההשפעה של ההורמונים המעודדים צמיחה. השימוש במעכבי הצמיחה מיושם בעיקר להגבלת הצמיחה של עצי פרי, לנינוס צמחי עציץ ולנינוס דגנים מזנים הסובלים מבעיית הרביצה.
הרעיון של שימוש במווסתי צמיחה להאטת הצמיחה של עצים, של שיחים ושל צמחי עציץ כבר עלה לפני שנים רבות אבל רק לאחר שפיתחו חומרים מעכבי צמיחה, שפעילותם חזקה וממושכת, החלו להשתמש במווסתי הצמיחה באופן מסחרי. מעכבי הצמיחה פועלים נגד ההורמונים המזרזים גדילה. רוב התכשירים שנמצאים בשימוש מסחרי הם חומרים המעכבים את סינתזת הג'יברלין בצמח (אנטי-ג'יברלינים), והם מונעים את ההשפעה שיש לג'יברלין על עידוד הצמיחה. ניתן לבטל את השפעות העיכוב של מעכבי הצמיחה האנטי-ג'יברלינים, על ידי הוספת ג'יברלין לצמח. האנטי-ג'יברלינים מעכבים חלוקת תאים והתארכות תאים בקדקוד הצמיחה של הגבעול, וגורמים לקיצור הפרקים של הצמח. בדרך כלל אין פגיעה בפריחה ובעלווה, ולעתים קרובות העלים נראים כהים יותר מהרגיל הודות לעלייה בכמות הכלורופיל בעלים. התכשירים נקלטים דרך העלים, דרך הענפים או דרך השורשים, והם מועברים כלפי מעלה בזרם הטרנספירציה. לכן, אפשר לרסס את החומרים האלה על נוף העץ, למרוח אותם על הגזע או להזריק אותם לגזע, ואף להצניע אותם בקרקע באזור בית השורשים.
תופעת העיכוב יכולה להימשך מכמה שבועות עד שנים אחדות, בהתאם לסוג החומר, למנה ולגודל הצמח. לתכשירים מעכבי הצמיחה יש רעילות נמוכה לאדם ולבעלי חיים ולכן מאשרים להשתמש בהם בעצי פרי.