הטמפרטורה עשויה להשפיע על התפתחות הצמח בכמה דרכים. חלק מן הדרכים האלה בא לידי ביטוי בתופעות כלליות, כמו: האטת קצב הצמיחה בקור. קצב הצמיחה, כמו תהליכים אנזימטיים אחרים, נעשה איטי יותר בקור. הטמפרטורה יכולה להשפיע על התפתחות הצמח גם כאות בקרה, למשל: בקיוט, בתרמופריודיזם ובשבירת התרדמה. קשה להבחין בין השפעת הטמפרטורה כתופעה כללית לבין השפעתה כאות המפעיל מנגנון בקרה, מאחר שלא ידוע אילו מולקולות קולטות את גירוי הטמפרטורה וכיצד הגירוי מתורגם לתגובה.
הטמפרטורה משמשת אות המגרה פריחה במינים שונים של צמחים. צמחים כאלה צריכים תקופת קור כדי לייצר פרחים. השראת פריחה באמצעות חשיפה לטמפרטורה נמוכה נקראת קיוט. הדרישה לקיוט מבטיחה, למעשה, שהפריחה תתרחש לאחר שהחורף עבר, והפרחים, שהם איברים רגישים יחסית, לא יינזקו מטמפרטורות נמוכות. דוגמה לצמחים דורשי קיוט הם זני החורף של דגניים כמו: שיפון וחיטה, וכן חסה וצנון. צמחים חד-שנתיים כאלה נובטים בסוף הסתיו, ומחדשים את צמיחתם ופורחים, באביב. את גירוי הקור קולטים הצמחים האלה בשלבים מוקדמים ביותר של התפתחות הנבט או אף כזרעים מותפחים.
באזורים הממוזגים, רוב העצים והשיחים הנשירים זקוקים ל"מנת קור" כדי שיוכלו ללבלב. דרושה להם תקופת קור מינימלית כדי שהניצנים יתעוררו מתרדמתם. תקופת הלבלוב מתרחשת בסוף החורף, כך שהניצנים המלבלבים לא נפגעים מן הקור.
בתהליך התרמופריודיזם (תרמו=חום; פריודיזם=מחזוריות), חילופי הטמפרטורה העונתיים או היומיים מכוונים את התפתחות הצמח. הטמפרטורה האופטימלית לגידול ולפריחה משתנה בעונות השונות ותלויה במהלך ההתפתחות של הצמח. צמחי בצל, למשל: היקינטון והנרקיס, זקוקים לטמפרטורת סביבה שונה, בשלבי התפתחות שונים. ההולנדים היו הראשונים שהבינו את החשיבות הכלכלית של התרמופריודיזם. בבצלי צבעוני, למשל, הם מורידים ומעלים את הטמפרטורות שבהם שוהים הבצלים, בהתאם לטמפרטורות הנדרשות לשלבי ההתפתחות השונים, וכך מכוונים את הפריחה לעונה הרצויה.
בתהליך שבירת התרדמה, הקור מהווה תנאי לחידוש ההתפתחות של ניצן הפריחה או של הניצן הווגטטיבי. מספר שעות הקור הדרוש לשבירת התרדמה אינו דומה בכל מיני הצמחים. השקד , למשל, זקוק למנת קור קטנה, ולכן הוא מקדים ופורח כבר באביב. לעומתו, הדובדבן זקוק למנת קור גדולה יותר.