נשירה (ניתוק) היא תהליך טבעי והיא אופיינית לעולם הצומח. במהלך הנשירה ניתקים ונושרים מן הצמח איברים שונים, כמו: עלים, פרחים ופירות. כאשר מחזור החיים של אחד האיברים מגיע לסיומו, בתהליך של התבגרות והזדקנות, או כאשר הצמח סובל מעקה כלשהי, מתרחשים בצמח תהליכים פיסיולוגיים שגורמים לניתוק ולנשירה של האיבר מן הצמח. הנשירה היא אמצעי המאפשר לצמח להיפטר מרקמות שתפקודן לקוי, וכן אמצעי להתגבר על תנאי סביבה קשים.
הניתוק מתרחש, בדרך כלל, כאשר נוצרת שכבת תאים מיוחדת, שנקראת שכבת ניתוק, באזור הניתוק שבין האיבר לצמח. בשכבת הניתוק יש רובד אחד או יותר של תאים, ואלה נפרדים זה מזה בתהליך הניתוק. תהליך הניתוק ומנגנון הבקרה של התהליך דומים באיברים השונים של הצמח.
הזדקנות טבעית או גורם חיצוני, כגון עקה, מהווים אות לתחילת תהליך הניתוק. אות זה מפעיל רצף של תהליכים כגון: שינויים במאזן ההורמונלי וברגישות רקמות הצמח להורמונים; פירוק חלבונים וכלורופיל; יצירה של חומצות גרעין, ויצירת אנזימים המעורבים בתהליך פירוק הדפנות של תאי שכבת הניתוק.
את תהליך הניתוק מווסתים בעיקר שני הורמונים: אוקסין ואתילן. האוקסין מעכב את תהליך הניתוק והאתילן מעודד אותו. בתהליך הניתוק, יש חשיבות רבה למאזן בין האוקסין לאתילן. כל שינוי במאזן הזה, יכול להטות את התהליכים הפנימיים המשפיעים על הניתוק של האיבר מן הצמח.
כשהאיבר עדיין צעיר, האוקסין מונע את הניתוק על ידי דיכוי הייצור של אנזימים המעורבים בפירוק דופנות התאים. לאחר קבלת האות, רמת האוקסין יורדת ורמת האתילן עולה. הירידה בריכוז האוקסין מגבירה את רגישותם של תאי המטרה בשכבת הניתוק לאתילן. האתילן מעודד יצירה ופעילות של אנזימים המפרקים את דופן התאים בשכבת הניתוק. האנזימים מפרקים את הקשרים במולקולות הרב-סוכר שבונות את הדופן: הצלולאז מפרק את התאית והפקטינאז מפרק את הפקטין. הפירוק הזה ממיס את הדפנות ואת למלת הביניים, ומחליש את התאחיזה בין התאים באזור הניתוק.
הקשר של האיבר לצמח מתרופף גם בגלל גדילת תאים וחלוקה מוגברת של התאים הממוקמים מתחת לשכבת הניתוק. גדילת התאים מגבירה את הלחץ על התאים בשכבת הניתוק. כתוצאה מהפרדת תאי שכבת הניתוק מתנתק האיבר. כוח מכני חיצוני, כמו הרוח, מזרז את הנשירה של האיברים מצמח האם.