הפירות של צמחי הזרע בטבע משמשים כאיברי הפצה. נשירתם הכרחית להפצת הזרעים ולריבוי הצמח. תהליך הניתוק בפירות, מבוקר על ידי אותו מנגנון בקרה שפועל בניתוק עלים.
יש צמחים שהפירות שלהם נושרים בכמה מועדי נשירה. בעצי פרי מבחינים בארבעה מועדים, בהתאם לשלבי ההתפתחות של הפרי.
נשירה בשלב של פרח או חנט צעיר.
נשירה בשלב שהפרי קטן; נשירה כזאת מתרחשת בדרך כלל בחודש יוני, ולכן היא נקראת "נשירת יוני".
נשירה בשלב שהפרי מפותח אולם טרם בשל, ועדיין אינו ראוי לשיווק.
נשירה בשלב שהפרי בשל.
נשירת פירות בכל אחד מארבעת השלבים פירושה הפסד יבול והפסד כספי למגדל. גורמי עקה שונים עלולים להגביר את נשירת הפרי ההולך וגדל. כדי לצמצם את נשירת הפירות, החלו להשתמש במווסתי צמיחה מקבוצת האוקסינים. השימוש בחומרים אלה החל בשנות ה40- וה50- של המאה ה20-, והוא היה יעיל במינים שבהם יש השפעה לריכוז האוקסין על נשירת הפרי. באוכמניות, למשל, נמצא שכאשר יש נשירת פירות, תכולת האוקסין בפרי נמוכה, וכאשר הנשירה מועטה, תכולת האוקסין בפרי גבוהה. במיני פירות אחרים לא נמצא קשר בין ריכוז האוקסין בפרי ובין נשירת הפירות. מניחים שבמינים אלה יש גורמים אחרים שמווסתים את נשירת הפרי. הטיפולים באוקסינים מונעים גם נשירה של חנטים בעצי פרי שונים. נראה שבשלב מסוים של התפתחות העובר, פוחתת כמות האוקסינים המיוצרת ומופרשת על ידי הזרע, וכתוצאה מכך קטנה יכולתו של החנט לשרוד. נשירת יוני, האופיינית מאוד לתפוחים, היא תוצאה של תחרות על מטבוליטים בין הפירות המתפתחים ובין הנצרים. מעכבי צמיחה הניתנים לעצים בשלב זה, מעכבים את התפתחות הנצרים ומפחיתים את הנשירה.
בגידולים מסוימים, יש עניין לעודד נשירה של פירות או לפחות להחליש את הקשר בין הפרי לצמח, כדי לסייע במלאכת הקטיף, למשל: בזיתים ובהדרים. מכיוון שמנגנון הבקרה של נשירת הפירות דומה למנגנון הבקרה של נשירת העלים, יש צורך למצוא חומרים המעודדים נשירה באופן בררני, כלומר: מעודדים נשירת פירות מבלי להשפיע על נשירת העלים.