כבר לפני מאות שנים הכירו האינדיאנים באמריקה והיוונים ביוון העתיקה את העובדה שלעלים ולקליפה של עץ הערבה יש תכונה מיוחדת להרגיע כאבי ראש. ואולם, רק בשנת 1828 הצליח החוקר יונתן בוכנר מגרמניה לבודד את החומצה הסאליצילית, שהיא המרכיב הפעיל בשיכוך הכאבים. למעשה, שמה של החומצה בא משמו הלטיני של עץ הערבה - Salix. בשל התכונות המיוחדות של החומר, החלו לייצרו באופן סינתטי במעבדה, והחומר הסינתטי הפעיל שהתקבל נקרא בשם המסחרי - אספירין. את האספירין החלו לשווק בגרמניה החל משנת 1898 כתרופה לשיכוך כאבים ועד היום הוא נחשב לאחת התרופות הנפוצות ביותר.
אנשים רבים מכירים את ההשפעה של החומצה הסאליצילית על פרחים, על סמך העובדה שטבלית של אספירין מומס במים מאריכה את חיי המדף של פרחים קטופים. אחד ההסברים האפשריים לתופעה זו היא ההשפעה של חומצה סאליצילית על עיכוב ייצור אתילן בצמחים מסוימים. האתילן הוא הורמון המעודד הזדקנות של פרחים ופירות שונים לאחר הקטיף. אולם בוורדים, וכן בפרחים אחרים שאינם רגישים לאתילן, גם חומצות אורגניות אחרות עיכבו את ההזדקנות של הפרחים הקטופים, וההשפעה היא, כנראה, על הסביבה החומצית של מי האגרטל שבהם שהו הפרחים.
הממצא הראשון שהראה שלא רק בני אדם מפיקים תועלת מן החומצה הסאליצילית אלא גם הצמחים עצמם שמייצרים אותה, בא ממחקר של הצמח שושן הוודו. לצמח הזה ממשפחת הלופיים יש פרח גדול דמוי חצוצרה והוא פולט חום רב, בייחוד לקראת ההפריה. החום מאדה תרכובות ואלה מעלות צחנה של בשר רקוב. הריח הזה מושך אל הצמח זבובים וחיפושיות המשמשים כמעבירי האבקה. קצב הנשימה של שושן הוודו בזמן ההתחממות הוא מהיר מאוד. כשחקרו את התופעה התברר, שלפני ההתחממות של הפרח, עולה רמת החומצה הסאליצילית פי 100. העלייה ברמת החומצה הסאליצילית מפעילה את תהליך התרמוגנזה. עלייה כזו ברמת החומצה הסאליצילית אופיינית לצמחים תרמוגנים, שמנגנון ההתחממות שלהם גורם למשיכת מאביקים.
בשנים האחרונות נעשה מחקר רב ללימוד התפקוד, הייצור והמטבוליזם של החומצה הסאליצילית בצמח. ממחקרים אלה נמצא שלחומצה הסאליצילית יש חשיבות רבה במערכת החיסון הטבעית של הצמח. לצמחים יש מערכת חיסון טבעית, שונה מאוד ממערכת החיסון של בעלי חיים. מערכת זו מעבירה אותות כימיים אל חלקי הצמח כאשר הוא נתקף על ידי פטריות או על ידי חיידקים. בעקבות האותות האלה, חלקי הצמח מפיקים חלבונים שלוחמים במחלה. בשנת 1979 הצליחו חוקרים בבריטניה להזריק חומצה סאליצילית לצמחי טבק ועל ידי כך שיפרו את עמידותם בפני וירוס מוזאיקת הטבק (וירוס אלים לטבק). כאשר נבדקה רמת החומצה הסאליצילית הטבעית בצמחי טבק בריאים ובצמחי טבק שהודבקו בווירוס, התברר שבצמחים הנגועים הרמה עלתה פי חמישה. כמו כן נמצא שהתופעה הזאת אופיינית רק לזנים עמידים בפני הווירוס. העלייה בכמות החומצה הסאליצילית הפעילה את ייצור החלבונים הנלחמים במחלה.
הממצאים האלה פתחו דרכים חדשות להגנת צמחים מפני מחלות, דרכים שמבוססות על חומרים המפעילים את המערכת החיסונית של הצמח. גישה אחרת לטיפול במחלות צמחים היא הכפלת הגנים האחראים לייצור החומצה הסאליצילית בצמחים, כך שהצמח יפיק כמות גדולה יותר של חומצה סאליצילית. למחקרים המנסים לשפר את יכולתם של הצמחים להגן על עצמם מפני פתוגנים יש חשיבות רבה; צמחים מחוסנים יתנו יבולים גבוהים יותר. זאת ועוד, החיסון העצמי יאפשר לחסוך את הוצאות השימוש בכימיקלים רעילים כחומרי הדברה, וימנע את זיהום מי השתייה המאיים על האיזון האקולוגי.
ההגדרה של הורמון צמחי, המקובלת היום על חוקרים רבים, היא: "תרכובת טבעית בצמחים בעלת יכולת השפעה על תהליך פיסיולוגי, בריכוזים הנמוכים בהרבה מאלה הדרושים לחומרי מזון או לויטמינים כדי להשפיע על אותו תהליך”. כל המידע על החומצה הסאליצילית - השפעתה על תהליך התרמוגנזה ועל העמידות למחלות - מראה שניתן להגדיר אותה כהורמון צמחי.