גילוי ה-ABA אופייני לתגליות רבות אחרות: קבוצות מחקר אחדות עוסקות במחקר על נושאים שונים, ובו-זמנית הן מגלות אותו חומר, באופן מקרי לגמרי. את ה-ABA גילו במקביל במעבדה של Addicott בדיוויס, קליפורניה ובמעבדה של Wareing בווילס, אנגליה.
בקליפורניה נושרים הלקטים רבים של כותנה בשלבים שונים של התפתחותם, לפני ההבשלה. החוקרים הניחו שאם הם יגלו את הגורמים המשפיעים על הנשירה, יהיה אפשר למנוע אותה. הם שיערו שנשירת ההלקט מבוקרת על ידי הורמון, ולכן ניסו לבודד הורמון צמחי בהלקט, לפני נשירתו. במחקרם מצאו החוקרים חומר שמעכב את פעולתם של חומרי צמיחה אחרים, הם הצליחו לבודד את החומר, לנקותו, ליצור ממנו גבישים ואף לזהות את מבנהו הכימי. לחומר שגילו הם קראו אבציסין, שפירושו "גורם ניתוק".
באותו זמן עבדה קבוצת חוקרים אחרת באנגליה כדי למצוא מה הם הגורמים המשפיעים על כניסת עץ האדר הדולבני (עץ נשיר, אינו מצוי בארץ) לתרדמה. הם בדקו את חומרי הצמיחה בעלים של העץ לקראת כניסתו לתרדמה, וגילו חומר המעכב את פעולתם של הורמוני הצמיחה המזרזים. על ידי קיצור אורך היום, באופן מלאכותי, הם הצליחו לגרום לעץ האדר הדולבני לייצר חומר מעכב כזה גם בתקופות אחרות, שאינן דווקא לקראת התרדמה. בשלב הבא של מחקרם, אספו החוקרים כמויות גדולות של אותו החומר מעלים של העץ, וזיהו את הרכבו הכימי. לחומר הם קראו "דורמין", שפירושו "גורם תרדמה".
מאוחר יותר התברר, כי שתי קבוצות החוקרים גילו את אותו החומר, והיום הוא ידוע בשם חומצה אבציסית (Abscissic Acid) או בקיצור ABA. כיום יודעים, שהשפעת ה-ABA על תהליך הניתוק והנשירה היא משנית, אך השם ההיסטורי נשמר בכל זאת.