כל פרי מתפתח מהפרח, בדרך כלל, בעקבות הפריה. אחרי ההפריה חלים שינויים בפרח: עלי הכותרת, האבקנים והעלי נובלים, והזיגוטה מתפתחת לעובר, על ידי חלוקה וגדילה של תאים. תאי העובר עוברים תהליך של התמיינות לרקמות ולאיברים, כמו: שורשון ונצרון. במרכז שק העובר נוצרת, בדרך כלל, רקמה אוגרת מזון שנקראת אנדוספרם. השחלה גדלה ודופנותיה מתפתחות לרקמות הפרי.
החל מהשלב הראשון של הפרי המתפתח, שנקרא חנטה, מגיעים מים וחומרי מזון רבים אל התאים שמקורם בביציות שהופרו ואל התאים שבסביבתם. חומרי המזון מאפשרים לתאים להתחלק חלוקה נמרצת ולגדול, וכך מתפתח וגדל הפרי כולו. הפרי משמש אפוא כמבלע לפחמימות, לחומצות אמיניות ולחומרים אחרים. גודלו המרבי של הפרי נקבע על פי נתונים תורשתיים אך מושפע גם מגורמים סביבתיים. הפרי הבשל מהווה הגנה לזרעים ומסייע בהפצתם בכמה דרכים: (א) על ידי הרוח; (ב) על ידי המים; (ג) על ידי בעלי חיים; (ד) על ידי הפצה עצמית שאינה תלויה בגורמים חיצוניים, כמו שהם מופצים בירוקת החמור.
בבקרה של גדילת הפרי מעורבים כל ההורמונים הצמחיים. בפירות רבים נמצא קשר ברור בין התפתחות איברי הפרי השונים ובין נוכחותם של הורמונים, כמו: אוקסינים, ג'יברלינים, ציטוקנינים ואתילן. בתפוחים ובענבים יש ריכוז גבוה של אוקסינים בתחילת התפתחותו של הפרי ובעיקר בזרעים שמתפתחים ראשונים. בהדרים יש ריכוז גבוה של ג'יברלינים בזמן הפריחה ובתחילת התפתחות הפרי, וכך גם באבוקדו, בעגבניות ובאגסים. ייתכן ששניים-שלושה הורמונים שונים מעורבים בהתפתחות הפרי. שילוב כזה של הורמונים בפעולה אחת אופייני מאוד לצמחים, בניגוד למקובל בבעלי חיים, שאצלם פעולת ההורמונים היא ייחודית.
טיפולים שונים במווסתי צמיחה מאפשרים ויסות בהתפתחות הפרי, לתועלתו של החקלאי. הטיפולים המקובלים הם השראת התפתחות פרי פרתנוקרפי, השפעה על גודל הפרי והשפעה על הבשלת הפרי.