כבר בסין העתיקה ידעו שפירות מבשילים מהר יותר בחדרים שהובערה בהם קטורת. חקלאים בהוואי ובפיליפינים נהגו להבעיר מדורות של עצים סמוך למטעי פירות, כדי לגרום לפריחה אחידה של מנגו ושל אננס. האש במדורות עודדה התפתחות של ניצני פריחה שהיו בתרדמה, וגרמה לפריחה אחידה במטע. הטיפול הזה סייע מאוד לעבודות המטע ולשיווק הפירות, והוא היה נפוץ עוד לפני שהבינו מה גורם לזירוז הפריחה.
במאה ה19-, נהגו להאיר את הרחובות ואת הבתים באמצעות גז פחם. באותם הימים היה אפשר להבחין שצמחים שגדלו בסביבת פנסי הרחוב נבדלו משאר הצמחים ברחוב: העצים השילו את עליהם בשלכת מוקדמת, הפירות הבשילו מהר יותר, הפרחים שרדו זמן קצר בלבד, וזרעים שנבטו התפתחו במאוזן לקרקע ולא בניצב. תופעות כאלה נצפו במשך שנים רבות, אך הגורם להן לא היה ידוע. רק ב-1901, קבע פיסיולוג הצמחים נלג'ובו (Neljubow), שהמרכיב בגז הפחם, האחראי לתופעות המיוחדות האלה הוא האתילן.
כדי לזרז הבשלת פירות, נהגו חקלאים להכניס פירות בשלים שנקטפו לחדרים סגורים. במזרח התיכון, נהגו לעשות חתך בתאנים אחדות עוד בהיותן על העץ, כדי לזרז את ההתפתחות וההבשלה של הפירות האחרים על העץ. גם הטיפולים האלה נעשו רק על סמך ניסיון המגדלים, מבלי להבין מה גורם לזירוז ההבשלה.
בשנת 1934 גילה גיין (Gane) לראשונה שהאתילן נוצר בצמחים. יתרה מזו, התברר שהאתילן הוא גז והוא נוצר בפירות. ריכוז האתילן גבוה במיוחד בפירות בשלים או בפירות הסובלים מעקה כלשהי, כמו פציעה. הפירות הבשלים והתאנים "הפצועות" היו מקור לאתילן, שהתנדף וזרז את ההבשלה של הפירות האחרים בסביבתם.