לצמח השלם, המתפתח מזרע נובט, יש מערכות ויסות ובקרה המכוונות את תהליכי התפתחותו. תהליכי ההתפתחות המבוקרים של הצמח, כמו: השתרשות, הסתעפות גבעולים, התפתחות עלים, התארכות הנצר והשורש, וכן תהליכי התפתחות שבאים לידי ביטוי בשלבים השונים של מחזור החיים, כמו: נביטה, פריחה, תרדמה והזדקנות, כל אלה יוצרים את המבנה המרחבי המאורגן של הצמח. רצף השינויים מבוקר ומתואם, והבקרה עשויה להיות עצמית-פנימית או מופעלת על ידי אותות סביבתיים-חיצוניים. בין הגורמים שמווסתים תהליכים בצמח, נמנים ההורמונים הצמחיים.
בהשפעה על תיאום ההתפתחות המרחבית של הצמח, ההורמונים פועלים כאות המועבר מהאיבר שקולט את הגירוי לאיבר המגיב לגירוי. ההורמונים פועלים הן למרחקים קצרים והן למרחקים ארוכים, ברמה של איברים, של רקמות או של תאים.
התיאום בין הנצר לשורש הוא דוגמה לתיאום של התפתחות איברים. בצמח נשמר יחס קבוע, פחות או יותר, בין הנצר המספק תוצרי פוטוסינתזה ובין מערכת השורשים הקולטת מים ומלחים. הואיל והנצר זקוק למים ולמלחים על מנת לגדול, ומכיוון שגדילת השורשים תלויה בתוצרי הפוטוסינתזה, מתקיים משוב חיובי בין השניים: ככל שהנצר הולך וגדל, כך גדל גם השורש, וככל שהשורש הולך וגדל, כך גדל גם הנצר. האוקסין והציטוקינין הם ההורמונים שמווסתים את התפתחות הנצר והשורש. האוקסין משמש כאות שנשלח מן הנצר ומעודד היווצרות שורשים, והציטוקינין פועל כאות שנשלח מהשורש ומעודד היווצרות נצרים. ככל שיש יותר רקמות מתפתחות של נצר, כך נוצר יותר אוקסין שמעודד היווצרות שורשים חדשים; וככל שיש יותר שורשים חדשים, כך נוצר יותר ציטוקינין שמעודד היווצרות נצרים. משוב הורמונלי כזה הוא חיובי והוא שומר על שיווי משקל אופטימלי בין הנצר לשורש.
התיאום יכול להיות ברמה של רקמות או של תאים. כאשר ניצן מתפתח, הוא מעודד יצירה של רקמת הובלה בפרק הגבעול שמתחתיו. רקמה כזו מתחברת אל רקמת ההובלה המרכזית של הגבעול. אם מנתקים ניצן מתפתח ושותלים אותו ברקמת קאלוס, שגדלה על מצע מזון, הניצן משרה התמיינות של רקמת הובלה בקאלוס שמתחתיו. אפשר לחקות את השפעת הניצן על הקאלוס, אם "שותלים" במקומו קוביית אגר המכילה אוקסין. מכאן הניחו החוקרים, שהניצן המתפתח מייצר אוקסין, והאוקסין עובר אל רקמת הקאלוס וגורם בה להתמיינות רקמת ההובלה. זוהי דוגמה אחת מרבות להשפעה שיש לאיבר מסוים, באמצעות הורמונים, על התפתחות של רקמות באיבר אחר.