בריבוי הווגטטיבי של צמחים רבים יש קשיים המגבילים את פיתוחם ומונעים את גידולם המסחרי. ידועים, למשל, מינים של צמחי תרבות, שהייחורים שלהם אינם משתרשים כלל או שמשתרשים רק לאחר טיפול במווסתי צמיחה. הבעיות בהשרשה נובעות מעונתיות, מהבדלים בין זנים ומתגובותיהם השונות של הצמחים למווסתי צמיחה.
IBA הוא מווסת הצמיחה מעודד ההשרשה המועדף ביותר כיום. פעילותו יעילה יותר מזו של IAA, אם כי IAA הוא האוקסין האנדוגני הטבעי העיקרי הפועל בצמחים כמעודד השרשה. החקלאים מעדיפים להשתמש ב-IBA משום שהוא נקלט, כנראה, מהר יותר, מובל מהר יותר או מתפרק לאט יותר בצמחים. כדי לבדוק את ההשפעה של IBAעל השתרשות הייחורים נעשו ניסויים רבים, ובהם בדקו ריכוזים שונים, השתמשו בממיסים שונים וטבלו את הייחורים לפרקי זמן שונים. אבל למרות כל הניסויים האלה עדיין יש מינים וזנים רבים של צמחים שאיננו מסוגלים להשרישם באמצעים שבידינו, ויש אחרים שמגיבים לאוקסין רק בתקופות מסוימות במשך הגדילה.
החוקרים ניסו ללמוד מה הן הסיבות לתופעות האלה. בעיקר נחקרו המטבוליזם והתנועה של IBA שניתן כטיפול חיצוני, ונחקרו הסיבות ליעילותו הרבה בעידוד יצירת שורשים בייחור, לעומת זו של IAA. לצורך הניסויים, נבחרו צמחים שיש להם זנים קשי השרשה וזנים קלי השרשה, כמו: זית, דובדבן, פרוטיאה ופטוניה. הייחורים נטבלו בתמיסה של IBA רדיואקטיבי, ולאחר מכן הועברו למצע השרשה בחממה. מן המצע הם הוצאו לאחר פרקי זמן שונים. את העלים, את בסיסי הגבעולים ואת הגבעולים ריסקו באצטון ונבדקה הרדיואקטיביות שלהם.
לאחר כמה שעות טבילה, הכיל החומר המרוסק IBA רדיואקטיבי. נמצא ש-IBA עבר מטבוליזם מהיר ברקמות, ובמקומו נמצא חומר חדש. לאחר יום טבילה אחד, רוב הרדיואקטיביות נמצאה בחומר החדש, בכל חלקי הייחורים. החומר החדש זוהה כתצמיד של IBA עם גלוקוז. בכל הצמחים שנבדקו, נמצא רובו של ההורמון כתצמיד ומיעוטו חופשי. לפי תיאוריית "מאגר האוקסין", תצמידים של האוקסין מווסתים את רמת האוקסין החופשי בצמח. פעילות האוקסין מבוקרת על ידי הכנסתו והוצאתו מן המאגר ההורמוני של הצמח, בעזרת אנזימים מתאימים היוצרים תצמידים של ההורמון ומפרקים אותם. תצמידים עמידים לתהליכי חמצון בצמח יותר מההורמון החופשי, וכיום מקובל לחשוב שהם מעורבים בהובלת האוקסין, באחסון שלו ובאגירת העודף, בהגנה מפני הרס אנזימטי ובוויסות הריכוז של האוקסין בצמח. ההורמון החופשי, לפי תיאוריה זו, מצטבר כתצמיד וכך הוא מגיע לאתר. באתר הוא משתחרר בעזרת אנזימים הידרוליטיים ופועל עם אתרי קישור. בגמר פעילותו, ההורמון עובר תהליך של אי-הפעלה, כדי שפעילותו הפיסיולוגית לא תימשך. אי-ההפעלה נעשית על ידי יצירה של התצמיד בעזרת אנזימים שבאתר.
החוקרים בדקו את השפעתם של התצמידים על תהליך ההשתרשות בזן קשה-השרשה של זית על ידי טיפול בחומר DHAP. החומר הזה ידוע ביכולתו למנוע יצירת תצמידים. הם שיערו, שאם טיפול בחומר הזה ימנע יצירת תצמידים, יעלה ריכוז האוקסין החופשי המעודד השתרשות. הייחורים טופלו בחלקם ב-IBA בלבד ובחלקם ב-IBA לאחר טבילה מוקדמת במשך ארבע שעות ב-DHAP. נמצא ש-DHAP הגדיל במידה משמעותית את שיעור ההשתרשות.
את ההבדלים בין זנים קלי השרשה לזנים קשי השרשה אפשר להסביר בכך ששני הזנים אמנם מסוגלים לקלוט IBA באותה מידה ולעשותו לתצמיד במהירות רבה, אך הייחורים קלי ההשרשה מסוגלים כנראה לפרק את התצמיד ולשחרר IBA חופשי.IBA חופשי מצטבר בבסיס הייחור ומעודד שם את תהליכי יצירת תחיליות השורשים. בגמר השלב של יצירת התחיליות והופעת השורשים, ההורמון שוב נקשר לתצמיד ובכך נפסקת פעילותו הביולוגית.
במחקר על תאי פטוניה, נמצא ש-IBA יצר תצמידים שמתפרקים בקלות ברקמה. עובדה זו יכולה להסביר מדוע IBA יעיל יותר מ-IAA בעידוד ההשתרשות. סוג התצמיד קובע אם הצמח יוכל לפרקו שוב ולשחרר אוקסין חופשי שיעודד השתרשות, או שהוא ייהפך לחומר שאינו מתפרק יותר בצמח ולכן גם אינו מעודד השתרשות. דרושים עוד מחקרים כדי לאמת את התיאוריות המנסות להסביר את ההבדלים ביעילות עידוד ההשרשה של שני האוקסינים. הבעיה העיקרית היא שצמחים שונים מגיבים באופן שונה להורמונים האלה, ומשום כך עדיין אי-אפשר להסיק מסקנות חד-משמעיות שיבטאו את המצב בכל הצמחים.