דוח מחקר, מעובד על פי עלון הנוטע מ"ח (11), (1994), עמ' 487-482.
מבוא
נשירת פירות לפני הקטיף מוכרת במיני פירות שונים, ובעיקר בתפוח במטעים עמוסי פירות. בתנאים של עקה, בגלל רוח, חוסר מים, מחסור באלמנטים, מזיקים או מחלות, עלולים לנשור כשליש מן הפירות המבשילים. בזנים דלישס ויונתן, גם במִמשק טוב ובתנאים אקלימיים רגילים, נושרים 10-16% מהתפוחים לפני הקטיף. הנשירה מתרחשת לאחר ירידה במלאי האוקסין בזרעי הפירות הצעירים, שבעקבותיה מתחילים תהליכי פירוק ברקמות החיבור של עוקץ הפרי.
הטיפולים המקובלים למניעת נשירת פירות הם ריסוסים באוקסינים סינתיטיים. הטיפימון נמצא כחומר יעיל ביותר למניעת נשירה והוא פועל בפירות למשך זמן רב יותר מאשר NAA הדומה לאוקסין הטבעי. עם זאת, מאז שעלתה המודעות לאיכות הסביבה ומתגברת ההתנגדות לשאריות כימיקלים בתוצרת חקלאית ובקרקע, הולך ופוחת בארצות המפותחות השימוש במווסתי צמיחה יציבים. רק בהדרים, שבהם הפירות הם בעלי קליפה עבה ונפרדת, עדיין מקובל השימוש בחומרים האלה.
מטרת הניסוי היא למצוא טיפול שימנע נשירה של תפוחים, מבלי לגרום נזקים לפירות ולעצים מזן דלישס.
החומרים והשיטות
כשבועיים לפני מועד הקטיף ניתנו לעצי תפוח מזן דלישס ריסוסים של NAA בריכוזים שונים, עם ובלי משטחים וריסוס של טיפימון. עם תחילת הנשירה ועד למועד הקטיף נאספו כל הפירות שנשרו. אחוז הנשירה חושב על פי המספר הכללי של הפירות שהיו על כל עץ מעצי הניסוי (כ500-).
התוצאות
התוצאות של הטיפולים השונים והשפעתם על הנשירה מובאות בטבלה.
דיון מסקנות
הטיפולים בתכשירי אוקסין הפחיתו את הנשירה ואפשרו לקבל פירות בגודל רצוי ובאיכות משופרת. הטיפול בטיפימון גרם להפחתת הנשירה יותר מכל הטיפולים האחרים. אין עדיין תכשיר אידיאלי אשר מונע לחלוטין את הנשירה לפני הקטיף מבלי להשאיר עקבות חומר בפירות עצמם, או לגרום לתופעות לוואי בלתי רצויות. תכשירי NAA כמעט משיגים את המטרה, כאשר משתמשים בריכוז מוגדל או אם מוסיפים בופר משטח חומצי קל, כמו: BB5 או UP50.