מעובד על פי איכרי ישראל 3 (1997), עמ' 42.
האתרוג שונה מכל פירות ההדר בגלל הפיטם שיש לו. הפיטם הוא שריד של עמוד העלי והצלקת שבראשו. בשלב הפריחה, יש פיטם בפרחי כל ההדרים, כמו גם בפרחים של צמחים ממשפחות אחרות. אבל במרבית מיני ההדר מתייבש עמוד העלי ונושר בתום תקופת הפריחה. באתרוג, לעומת זאת, הפיטם נשאר והוא הופך להיות חלק מן הפרי. לא כל טיפוסי האתרוג הם בעלי פיטם. באתרוג התימני, למשל, הפיטם נושר ובכמה זנים אחרים נשאר פיטם רק בחלק מן הפירות. מתמונות של אתרוגים המצויות על גבי מטבעות ופסיפסים, נראה שגם בתקופת המשנה והתלמוד היו אתרוגים בעלי פיטם וחסרי פיטם.
ההלכה קובעת באופן ברור, שאתרוג שלא היה לו פיטם מעולם, כלומר, שהפיטם נשר בשלב מוקדם של התפתחות הפרי, הוא אתרוג כשר! ובכל זאת, בכל תפוצות ישראל מעדיפים לברך על אתרוג שיש לו פיטם. הפיטם נחשב לחלק מן ההוד וההדר של האתרוג.
נשירת הפיטם דומה לנשירת עלים ופירות ובמקרים רבים אפשר לווסת אותה באמצעות מווסתי צמיחה. אתילן או חומרים אחרים המעודדים ייצור אתילן, מזרזים את הנשירה ואילו אוקסינים סינתטיים בריכוזים נמוכים מעכבים אותה. במסגרת ניסויים שנעשו במחלקה להדרים בפקולטה לחקלאות, נמצא בשנת 1968 שריסוס בפיקלורם גרם להישארות פיטמים בתפוזי ולנסיה. פיקלורם הוא קוטל עשבים שמצטיין בפעילות אוקסינית חזקה, גם כשהוא בריכוז נמוך ביותר. בעקבות הממצא הראשוני הזה, בדקו את השפעתם של כמה אוקסינים סינתטיים על הישארות הפיטם באתרוג. נמצא שריכוז נמוך ביותר (3 ח"מ) מנע את נשירת הפיטם ואפשר קבלת אתרוגים בעלי פיטם גם בטיפוסים שבהם הפיטם נושר, כמו, באתרוג התימני. כאשר התפרסם הממצא הזה, נפתחה הדרך לטיפול בפיקלורם בפרדסי האתרוגים.