בתחילת שנות העשרים, הבחינו חקלאים יפניים כי בשדות האורז שלהם מופיעים מדי פעם צמחי אורז מוזרים - גבוהים וחיורים מצמחי האורז הרגילים. התארכות זו, שהיא לכאורה רצויה, גרמה להתכופפות הצמחים ולהקטנת היבול. הצמחים המשונים הניבו, בדרך כלל, גרגירים ריקים בלבד. החקלאים ביפן הגדירו תופעה זו כמחלה וקראו לה "בקנאה" (Bakanae), שפירושה "נבט שוטה". כבר בשנת 1926 מצאו חוקרים יפניים, שאת המחלה גורמת פטרייה התוקפת את צמחי האורז. שמה של הפטרייה הוא ג'יברלה (Gibberella fujikuroi). החוקרים שיערו שהפטרייה מפרישה חומר על צמחי האורז. החומר גורם להתארכות התאים בגבעול ובעלים עד שהצמח אינו מסוגל לשאת את עצמו והוא רובץ על הקרקע. בניסוי שערך Kurosawa, הוא מצא שטיפול של נבטי אורז בריאים במיצוי של הפטרייה, גרם להופעת המחלה. בשנת 1934 הצליחו החוקרים היפנים למצות ולבודד מן הפטרייה את גורם המחלה, ולחומר שבודדו קראו על שם הפטרייה - ג'יברלין. אולם באותה תקופה לא היה קשר בין החוקרים היפניים לחוקרים במערב, והתגלית החשובה הייתה בלתי ידועה מחוץ ליפן. בראשית שנות החמישים החלו לחקור את הג'יברלינים גם בארה"ב ובאירופה. בשנת 1951 מצאו Mitchell ועמיתיו, שג'יברלינים קיימים באופן טבעי גם בצמחים עילאיים, בריאים לחלוטין, בלא כל קשר לפטרייה או למחלת האורז. לאחר הגילוי הזה החלו לחקור את הג'יברלין כהורמון צמחי טבעי, הקיים בכל הצמחים - ירודים ועילאיים - והחלו לחקור את השפעתו בצמחים השונים.