חקלאי יכול להגדיל את יבול הפירות על ידי הכוונת תהליך הנשירה של הפרחים ושל החנטים בעצי הפרי. יש מקרים שהחקלאי מעוניין לעודד נשירה ויש מקרים שהוא מעכב את הנשירה.
במצב של פוריות גבוהה, הצפיפות הרבה של הפרחים, גורמת להתפתחות פירות מעוותים או קטנים. במקרה כזה החקלאי מעוניין לעודד נשירה חלקית של פרחים, כדי שכל פרי שיתפתח יהיה גדול יותר. זאת ועוד, לעתים אם בשנה מסוימת יש יבול גדול, בשנה לאחר מכן היבול יהיה קטן. השרת פרחים וחנטים צפופים מאפשרת הפניית משאבי הצמח לפירות שנותרו וגורמת להגדלת הפרי. בדרך זו מונעים גם את בעיית הסירוגיות. הדרך המקובלת להשרת פרחים וחנטים בעצי פרי היא דילול ידני, אבל ניתן לדלל גם באופן כימי, בעזרת מווסתי צמיחה. מווסתי הצמיחה הגורמים לדילול הם מקבוצת האוקסינים, אם כי באופן טבעי, האוקסין מעכב את תהליך הניתוק בצמח. מועד הטיפול, ריכוז המווסת וסוג הפרי קובעים אם יהיה עיכוב בתהליך הניתוק או עידוד של התהליך.
הטיפול באוקסין גורם לדילול בשתי דרכים: (א) בפירות שבהם העובר מהווה מקור לייצור אוקסין, כמו בתפוחים ובאגסים, ריסוס החנטים באוקסין ממית את העוברים בחנטים המתפתחים. הפגיעה בעובר גורמת לירידה ברמת האוקסין האנדוגני, והדבר בא לידי ביטוי בנשירת החנטים; (ב) בפירות שבהם העובר אינו מהווה מקור לייצור אוקסין, כמו בהדרים, ריסוס חנטים ברמות גבוהות של אוקסין מעודד ייצור אתילן אנדוגני, שמגביר את תהליך הניתוק.
במקרים שהנשירה של פרחים וחנטים גורמת לפגיעה ביבולים, החקלאי מעכב את הנשירה. יש מיני עצי פרי, כמו אבוקדו, שבהם המספר ההתחלתי של הפרחים הוא רב מאוד, בהשוואה למספר הסופי של הפירות הבשלים. במינים כאלה, מסיבה שעדיין לא ברורה, יש נשירה רבה של חנטים שמתרחשת שבועות אחדים לאחר שיא הפריחה. החנטים עשויים לנשור גם כאשר רמת האוקסין בהם נמוכה, כמו בחנטים הפרתנוקרפיים של האפרסמון והל'יצי. חום ויובש שגורמים לעקה גם הם גורמים לנשירת פרחים וחנטים.
הטיפול לעיכוב הנשירה של פרחים וחנטים נעשה לרוב בעזרת אוקסינים. האוקסין מעכב את הנשירה על ידי דיכוי הייצור של אנזימים המעורבים בתהליך הניתוק. בארץ, מפחיתים במידה רבה את הנשירה של חנטי האפרסמון בעזרת ריסוס העצים בג'יברלין בתקופת הפריחה. (מנגנון הפעולה של הג'יברלין בעיכוב הנשירה עדיין לא ברור).
מקובל לתת טיפולים לעיכוב נשירת פרחים גם לפרחי קטיף, בעיקר לפרחים שרגישים לנשירה שמתרחשת לאחר הקטיף כמו: לוע הארי וטופח ריחני. מכיוון שהנשירה קשורה בפעולת אתילן חיצוני או אנדוגני, מנסים להפחית את נשירת הפרחים או למנוע זאת על ידי הורדת רמת האתילן. טיפול במעכבי סינתיזה של אתילן או במעכבי פעולה שלו מפחיתים בשיעור ניכר את הנשירה ואף מונעים אותה בזנים רגישים. הטיפול ב-STS שניתן לפרחים קטופים של לוע הארי וטופח ריחני נפוץ מאוד, ולמעשה הוא טיפול הכרחי לפני ייצוא. לפעמים ניתן להפחית את הנשירה של פרחי הקטיף על ידי טיפול באוקסין, בעזרת טיפולים המקובלים למניעת נשירה בעצי פרי.