כבר בשנת 1880 הבחין צ'רלס דרווין שהצמחים, למרות היותם מעוגנים בקרקע, מתנועעים במגוון של תנועות. הוא ציין שחלק מן התנועות של הצמח מושפעות מגירויים חיצוניים ואפשר לראות בהן התאמות לתנאי הסביבה. התנועות בצמחים משכו את תשומת לבם של חוקרי צמחים רבים. יוליוס זקס (1832-1897) היה חלוץ במחקר של הנושא הזה ותרם רבות להבנת הטרופיזם (התנועות הטרופיות).
התנועות הטרופיות הן תנועות הכוללות כיפוף, או פיתול של חלק כלשהו בצמח אל כיוון מקור הגירוי או בכיוון המנוגד למקור הגירוי. מה שמאפיין תנועות טרופיות הוא שכיוון התנועה מושפע מן הכיוון שממנו מגיע הגירוי החיצוני. התנועות הטרופיות שנחקרו ביותר הן פוטוטרופיזם (פוטו=אור; טרופ=פנייה). בתנועות האלה הצמיחה של העלים ושל הגבעולים מכוונת אל מקור האור. גם תנועות של גרוויטרופיזם (גרוויס=כובד; טרופ=פנייה) נחקרו במחקרים רבים. בתנועות האלה צמיחת שורשים מכוונת אל מרכז כוח הכובד וצמיחת הנצר - לכיוון המנוגד למרכז כוח הכובד.
בתגובות הטרופיזם, התנועה היא בדרך-כלל תוצאה של ההבדלים בהתארכות התאים באותה רקמה. תנועת הכיפוף או הפיתול בצמח בתגובות האלה היא תוצאה של צמיחה לא-סימטרית בשני צדי אזור ההתארכות של האיבר שמתכופף. בפוטוטרופיזם, למשל, חלה התארכות בלתי סימטרית בשני צִדי אזור ההתארכות של הגבעול. צמיחה אסימטרית כזו גורמת לכיפוף הגבעול אל מקור האור.
תנועה טרופית אחרת, שבאה כתגובה לגירוי מכני, היא התיגמוטרופיזם (תיגמו=מגע; טרופ=פנייה). גם תנועה זו היא תוצאה של צמיחה בלתי סימטרית. ברגע שאיבר צמחי נוגע בגורם פיסי מוצק כלשהו, הגירוי של המגע גורם לצמיחה בלתי אחידה של צדי הגבעול השונים. כתוצאה מכך, נכרך האיבר מסביב לגורם הגירוי ומתבסס עליו. התגובה התיגמוטרופית אופיינת לגבעולים מטפסים, לקנוקנות ולפטוטרות עלים.
התחקות עלים אחר השמש בצמחים שונים, כמו: כותנה, סויה וחמנייה, במשך שעות היום, היא דוגמה לתנועה של איברי צמח לפי מחזוריות היממה. תנועה כזו נקראת הליוטרופיזם (הליו=שמש; טרופ=פנייה). יש שתי תגובות הליוטרופיות: באחת, טרף העלים מופנה לקליטה מרבית של אור השמש, כך ששיעור הפוטוסינתזה עולה במידה ניכרת; באחרת, טרף העלים נמצא בעמדה מאונכת לקרני השמש, תנוחה זו של העלים מצמצמת במידה רבה את הקרינה הנקלטת בעלים, וגורמת לירידה בטמפרטורת העלה ולהפחתת כמות המים שהולכים לאיבוד משטח פני העלה. התגובה הזאת מותאמת לתנאי סביבה מדבריים.
תנועת מעקב העלים אחר השמש אינה תוצאה של צמיחה אסימטרית כמו בפוטוטרופיזם. אחד ההסברים המקובלים על החוקרים הוא כזה: קרני השמש, שמגיעות אל עלי הצמח במשך שעות היום, נוגעות בהם כל פעם בזווית אחרת. במפרקי העלים יש תפיחה מיוחדת והיא רגישה לקליטת זווית האור. בתפיחה זו, שנקראת פּוּלְוִינוּס, מאורגנים צינורות ההובלה במרכז, ומסביבם יש תאי פרנכימה בעלי דפנות דקות וחלליות רבות. המבנה האנטומי הזה מאפשר לתאי הפרנכימה להתמתח בקלות יחסית. קרני השמש שפוגעות בחלק העליון של הפּוּלְוִינוּס גורמות לשליחת אות חיובי, והוא גורם לתנועת מומסים ויוני אשלגן אל תוך תאי הפרנכימה. תנועת המומסים גורמת לכניסת מים לתאים ולעלייה בלחץ הטורגור. עלייה בלחץ הטורגור גורמת להזדקפות העלים לכיוון קרני השמש. כאשר הזווית של קרני השמש מכוונת אל הצד התחתון של הפולוינוס, נשלח אות שלילי, והוא גורם ליציאת מים ולירידה בלחץ הטורגור בתאי הפרנכימה. כתוצאה מכך, טרפי העלים פונים כלפי מטה.
גם גירוי כימי עשוי להשפיע על כיוון הצמיחה של הצמח, בתהליך שנקרא כימוטרופיזם (כימו=שינוי; טרופ=פנייה). דוגמה של תהליך כזה היא צמיחת נחשוני גרגירי האבקה אל עבר עמוד העלי והביציות, או צמיחת השורשים אל עבר מקור מים.