פריצת הדרך בייצור אוקסינים סינתטיים הייתה בשנת 1934, כאשר שני כימאים הולנדים - קוגל (Kogl) והגן-סמית (Haagen-Smit) - זיהו את המבנה הכימי של האוקסין הטבעי. כאשר התברר להם שזוהי מולקולה פשוטה יחסית של חומצה אינדול אצטית (IAA), הם סינתזו אותה במעבדה, והחלו להשתמש בה כדי לכוון תהליכי צמיחה שונים. האוקסין הטבעי, IAA, אינו יעיל בשימושים חקלאיים מאחר שהוא מתפרק בקלות על ידי האנזימים מפרקי האוקסין המצויים בצמח. ואולם על ידי שינויים קטנים במבנה מולקולת האוקסין, הצליחו לקבל, מולקולות סינתטיות בעלות השפעה דומה לזו של האוקסין הטבעי, שהן יעילות יותר לשימוש החקלאי.
שינוי כימי במולקולת IAA ייצר מולקולה של חומצה אינדול בוטירית (IBA). כיום, ה-IBA הוא חומר ההשרשה המועדף ביותר. הוא נקלט בצמח ומובל במהירות, ועם זאת קצב ההתפרקות שלו איטי. בצמח, ה-IBA נקשר לחומר כלשהו, ומשתחרר מן החומר הזה באיטיות. באופן כזה נוצר בצמח ריכוז IBA קבוע לאורך זמן, ולכן השפעתו ממושכת.
אוקסין סינתטי אחר הוא חומצה נפתלן אצטית (NAA). חומצה זו היא בעלת פעילות אוקסינית גבוהה. ה-NAA נמצא בשימוש החל מתחילת שנות ה40-, כחומר שמונע נשירה של תפוחים, שמעודד פריחה אחידה באננס ומעודד השרשה. ה-NAA, כמו האוקסינים הסינתטיים האחרים, יעיל לשימוש חקלאי הודות ליציבות שלו בצמח; הוא אינו מתפרק בקלות על ידי האנזימים או על ידי החיידקים.
חומר נוסף בעל פעילות אוקסינית גבוהה הוא 2,4-D. האוקסין הזה משמש כקוטל עשבים בררני, מפני שלצמחים ממשפחות שונות יש רגישות שונה לריכוזים שלו. כך למשל, צמחים ממשפחת הדגניים אינם נפגעים מאותם ריכוזים שממיתים עשבי בר ממשפחות אחרות.
הודות לשינויים כימיים אחרים, שנעשו במולקולת האוקסין, התקבלו עוד תרכובות אוקסיניות סינתטיות, ולחלק מהן יש שימוש חקלאי מסחרי רחב.