יש צמחים שלצורך יצירת הפרח, דרושה להם טמפרטורה נמוכה. חשיפה לטמפרטורה נמוכה לצורך פריחה נקראת קיוט. יש צמחים שהקיוט דרוש להם בשלב השראת הפריחה בלבד. לצמחים אחרים הקור דרוש גם ליצירת הפרח או אף לשלבים המאוחרים של התפתחותו, ויש צמחים שהקור דרוש להם לשבירת התרדמה של ניצן הפריחה. בצמחים כאלה, ההשראה לפריחה והתמיינות ניצן הפריחה אינם צורכים קור, אולם ניצן הפריחה, לאחר שהושלמה התפתחותו, נכנס לתרדמה והמשך התפתחות הפרח מותנה בתקופת קור.
הקיוט הוא, למעשה, התאמה אקולוגית של הצמחים לתנאי הקרה בארצות הצפון והוא מבטיח שהפריחה תיעשה באביב לאחר תקופת הקור. באופן כזה, הפרחים שהם איברים רגישים יחסית, אינם ניזוקים מן הטמפרטורות הנמוכות. הקיוט דרוש לכמה קבוצות צמחים: לזנים חורפיים ממשפחת הדגניים, לצמחי שוֹשֶנֶת וגם לשיחים רב-שנתיים רבים. לדגניים החורפיים דרושה טמפרטורה נמוכה של 0-5°C בשלב שהזרעים תופחים, או בשלב שהנבט צעיר, עם תחילת נביטתו. צמחי שוֹשֶנֶת הם צמחים דו-שנתיים, והם יוצרים בשלב ראשון של גידולם שוֹשֶנֶת עלים. עם שוֹשֶנֶת העלים הם עוברים את החורף ובעונת גידולם השנייה, לאחר עונת הקור, הם מחדשים את צמיחתם ופורחים. רק לאחר שנוצרו כמה עלים, במספר טיפוסי למין או לזן, מסתיים השלב היובנילי והצמח מסוגל להיענות לגירוי הקור ולפרוח.
כושר הפריחה של צמחי הבצל תלוי בגודל הבצל. לכל מין וזן יש גודל קריטי, ואם הבצל קטן מן הגודל הזה לא תתאפשר פריחה. לרוב צמחי הבצל יש דרישה מיוחדת לטמפרטורות שונות בשלבים השונים של התפתחות הפרח. להשראה ולהתמיינות הפרח נדרשת, בדרך כלל, טמפרטורה גבוהה (20-30°C); לשלבים הראשונים של התפתחות הפרח עצמו דרושה טמפרטורה נמוכה של 5-10°C, ולצורך התארכות גבעול הפריחה והפריחה עצמה דרושות טמפרטורות גבוהות יותר (15-20°C). הדרישות השונות לטמפרטורות שונות הן התאמה של הצמחים הגיאופיטיים לאקלים הים-תיכוני השורר בארצנו. בתקופת תרדמת הבצלים ובתקופת ההשראה לפריחה, שוררות בארצנו טמפרטורות חמות. לקראת החורף הטמפרטורה יורדת בהדרגה והיא שוב עולה באביב, עם צמיחת גבעול הפרח והפריחה. כאשר מגדלים פרחים לשיווק, אפשר לזרז או לעכב את הפריחה על ידי שינוי הטמפרטורה ועל ידי כך להתאים את עונת השיווק לדרישות הצרכנים.
במרבית עצי הפרי הנשירים (תפוח, אפרסק, שזיף, שקד, דובדבן וגם בגפן), ההתמיינות לניצני הפריחה חלה בקיץ. לאחר שניצני הפריחה נוצרים, הם נכנסים לתרדמה ומתעוררים ממנה רק באביב, לאחר תקופת הקור. לדעתם של חוקרים אחדים, הקור דרוש כדי לפרק חומרים מעכבים שמצויים בצמח, כנראה, בקדקודי הצמיחה. כל צמח מתעורר מתרדמתו לאחר שקיבל את מנת הקור הדרושה לו: השקד, למשל, מקדים לפרוח, משום שדרישתו לקור מועטה. הדובדבן, לעומתו, זקוק למנת קור גדולה, והוא אינו פורח ברוב חלקי הארץ משום שמנת הקור בארץ אינה מספקת כדי לעורר אותו מתרדמתו. רק באזורים הקרים ביותר בארץ יפרח הדובדבן ויניב פירות. המריסטמה הקדקודית שבניצן היא המגיבה לקור, והיא המקבלת את ההשראה לפריחה. ברוב הצמחים, ההשראה נשמרת לזמן מוגבל ורק בצמחים מעטים, כמו בזרעי חיטה, ההשראה נשמרת במשך שנים.