הניסויים שבזכותם נתגלה האוקסין פורסמו ב-1880, על ידי צרלס דרווין (1809-1882). דרווין חקר את התופעה של התכופפות צמחים לכיוון האור, תופעה שנקראת פוטוטרופיזם. את עיקר ניסוייו ערך בחותלות של דגניים. הוא הבחין כי חותלת המוארת מכיוון אחד מתכופפת תוך שעה עד שעתיים לכיוון האור. דרווין ניסה לברר מהו האזור בחותלת הקולט את גירוי האור. לשם כך הוא ערך סדרה של ניסויים, והוכיח שהקצה העליון של החותלת רגיש לאור ואילו הכיפוף עצמו נעשה במרחק של 10-5 מ"מ מקצה החותלת.
חוקרים אחרים המשיכו את ניסוייו של דרווין, והוכיחו שיש חומר אשר מעביר את גירוי האור וגורם לכיפוף החותלות. הם קראו לחומר אוקסין, על פי המילה היוונית Auxein, אשר פירושה לצמוח. כינוי זה תיאר את פעילותו הביולוגית של החומר ולא את זהותו הכימית. מאוחר יותר, בודדו חוקרים את החומר, וזיהו את מבנהו הכימי. הם מצאו שהחומר הוא חומצה אינדול-אצטית (IAA). לחומצה האינדול-אצטית, שנמצאת בחותלת הדגניים, ניתן לייחס את כל התכונות המאפיינות הורמון: היא עוברת ממקום היווצרותה אל מקום הפעולה; יש לה השפעה על תהליך התפתחות; היא פועלת בריכוז נמוך.
הניסויים שחקרו את הפוטוטרופיזם בחותלות דגניים הובילו לגילוי האוקסין. מאחר שהאוקסין היה ההורמון הראשון שהתגלה, מקובל לראות בדרווין חלוץ המחקר של הורמוני הצמיחה.