לרוקן את תוכנו של קישוא, חציל, גזר או ירק אחר בעזרת כלי צר וארוך, ולהשאיר את דפנותיו שלמות כדי שאפשר יהיה למלא אותו באורז ובשר. שלב הכרחי בהכנת הממולאים: קודם „מאוורים” את הקישואים, ורק אחר כך ממלאים אותם.

המילה לְאַוֵור קשורה ככל הנראה לפועל הערבי قَوَّرَ (qawwara), שפירושו ליצור חלל בדבר ולהוציא את תוכו. בערבית משמש הפועל במפורש להכנת קישואים וחצילים למילוי, והפעולה נקראת تَقْوِير (תַקְוִיר). אפילו לכלי המיוחד שבו מוציאים את פנים הירק יש שם מאותו שורש: مِقْوَرَة. בפיה של עליזה, בערבית החלאבית־ירושלמית שעברה לעברית של הבית, הפעולה נקראה „לאוור”.

כינוי לאדם בעל הופעה ואורח חיים לא־קונבנציונליים; בשפה של עליזה – בערך המקבילה שלה ל״היפי״.

„מה עם החבר שלך, הדרוויש הזה?” הייתה יכולה עליזה לשאול על בחור בעל שיער ארוך, לבוש זרוק או אורח חיים שלא התיישב בדיוק עם מושגיה על הופעה מסודרת וחיים מהוגנים. היה בביטוי שמץ של ביקורת, אבל גם הומור וסקרנות – „הדרוויש הזה” היה פשוט טיפוס מן העולם האחר.

מקור המילה درويش (דַרְוִישׁ) בפרסית, ומשם עברה לערבית, לטורקית ולשפות נוספות. במקורה היא מציינת איש סוּפי, לעיתים סגפן, החי בפשטות ומוותר על רכוש ותענוגות חומריים. בשימוש העממי התרחבה המילה גם לתיאור אדם פשוט, עני, תמהוני או מי שחי בשולי המוסכמות המקובלות.

אצל עליזה עברה המילה התאמה משעשעת למציאות הישראלית החדשה. את מה שהדור הצעיר כינה ״היפי”, היא זיהתה באמצעות דמות שכבר הכירה מן העולם הסורי הישן: דרוויש. כך הפכה מילה עתיקה מן העולם הסוּפי לכינוי משפחתי לצעיר פרוע־שיער, לבוש ברישול, הרגע חזר משנה בהודו, חופשי ממוסכמות וקצת יותר מדי „רוחני” לטעמה של עליזה.

מקור הביטוי הירושלמי "האצ'י באצ'י" (או "אצ'י באצ'י") מגיע ככל הנראה מהשפה הערבית, בה המילה חאג'י (حاجّי) משמשת ככינוי כבוד לאדם שעלה לרגל למכה, או לחלופין כפנייה לאדם מכובד.

בסלנג הירושלמי הישן, הכפלת המילים והשיבוש שלהן ל-"האצ'י באצ'י" (בדומה להכפלות זלזול רבות בעברית ובערבית) נועדו לתאר אנשים  שמתחזים למעמד של חאג׳י אך הם פשוטים, המוניים, חסרי מעמד או כאלה שאינם נחשבים "ברמה".

הביטוי משמש לעיתים קרובות כדי לתאר התקהלות של אנשים פשוטים או "עמך"', התנהלות חובבנית, לא רצינית או חסרת קלאסה. ״חשבת שתפתח מרפאת שיניים ויגיעו כל ה׳שמנא וסלתא׳ והגיעו אילך כל ההאצ׳י באצ׳י.״

כינוי לאדם רשלן או לא מוקפד, ובהרחבה גם לדבר שנעשה בצורה גסה, ללא תשומת לב לפרטים ולגימור.

אצל עליזה „חוראני” לא התייחס רק להופעתו של אדם. היא הייתה אומרת גם: ״עשית את זה כמו חוראני” – כלומר, עשית את העבודה בלי ההקפדה, הדיוק והגימור הראויים. זה היה ביטוי אופייני לסטנדרטים הגבוהים שלה: לא מספיק שהדבר יעבוד או שהאוכל יהיה טעים; הוא צריך להיות עשוי כמו שצריך, מסודר ומוגש כראוי.

מקור המילה בערבית حوراني (חוֹרָאנִי) – אדם שמוצאו מאזור חוראן (حوران) שבדרום סוריה. בשפה העירונית הסורית התפתח סביב הכינוי גם סטריאוטיפ של האדם הכפרי והפשוט, בניגוד לעידון ולהקפדה שיוחסו לתרבות העירונית של צפון סוריה ובמיוחד חאלב.

בשפה של עליזה קיבל „חוראני” משמעות רחבה יותר: לא מוקפד, לא מעודן, עשוי בלי מספיק תשומת לב לפרטים. אדם יכול היה להיראות חוראני, אבל גם עבודה, תיקון, סידור או מנה במטבח יכלו להיות „עשויים כמו חוראני”.

סיבי, קשה ועצי; ירק שאיבד את העדינות והרעננות שלו והפך גס וקשה ללעיסה.

עליזה השתמשה ב״מחאשב״ לתיאור ירקות שנקטפו מאוחר מדי או עבר זמנם. שעועית ירוקה טרייה שאינה נימוחה בפה וכבר מרגישים בה את הסיבים היא מחאשבית; כך גם עלי גפן מבוגרים מדי, או צנון, לפת וקולורבי שאיבדו את פריכותם העדינה והחלו להתקשות.

מקור המילה בערבית, ממשפחת خَشَب (ח׳ַשַב) – עץ. הרעיון פשוט ומוחשי: הירק נעשה כעץ – סיבי, קשה ומעוצה. זוהי הבחנה חשובה במיוחד במטבח המבוסס על ירקות טריים, שבו גיל הירק ומועד הקטיף יכולים לקבוע את איכות התבשיל כולו.

אבא אליהו הרחיב את המילה גם לבני אדם. על אדם שהתבגר, הפך להיות נוקשה, טרחן או איבד משהו מן הרעננות והחיוניות שלו היה אומר בהומור: ״ההוא נהיה מחאשב לגמרי״. כך עברה המילה מן הירק אל האדם – מישהו שכבר נעשה קצת „עצי”.

תבשיל שיצא מימי מדי ולא הגיע למרקם הנכון. עליזה הייתה אומרת על אוכל כזה שהוא „מסלוא” – כלומר, במקום שהתבשיל יצטמצם, יסמיך ויקבל טעם ומרקם מרוכזים, הוא נשאר מלא בנוזלים וכאילו „מבושל במים”.

מקור המילה בערבית مَسْلُوق (maslūq) – „מבושל במים, שלוק”, מן הפועל سَلَقَ (salaqa), לבשל דבר במים. בערבית קיימת גם مسلوقة (maslūqa) לתבשיל או מרק המבוסס על בישול במים. בשפה החלאבית־משפחתית של עליזה קיבלה המילה משמעות ביקורתית ומדויקת מאוד במטבח: תבשיל שלא הצטמצם כראוי ונשאר מימי מדי.

מרושל, מוזנח, לא מסודר; דבר שאיבד את צורתו הנאה והמסודרת ונראה שמוט או לא מוקפד.

עליזה הייתה יכולה לומר על בגד: „החולצה הזאת מסאחסל” – כלומר, החולצה נראית מרושלת, שמוטה או לא יושבת יפה, כאילו איבדה את הצורה שהייתה אמורה להיות לה.

מקור המילה בערבית המדוברת مسحسل (מסחסל). המילה מתועדת גם בשימוש עממי מחוץ לסוריה, כתיאור לאדם מוזנח, עלוב או לא־מסודר. נראה שהיא השתייכה לאוצר המילים הערבי הרחב יותר של האזור והתקיימה גם בערבית שהגיעה עם המשפחה מחלב.

אצל עליזה המילה שימשה לא רק לתיאור אדם אלא גם לתיאור בגדים וחפצים: משהו שאינו נראה אסוף, מסודר וייצוגי הוא פשוט מסאחסל.

לפורר, לפרק או לשבור דבר שלם לחתיכות קטנות. המילה שייכת למשפחה שמית עתיקה של מילים הקשורות בשבירה ובפירור. בעברית קיים השורש פת״ת – לפורר ולשבור לחתיכות – וממנו גם „פתיתים”. בערבית הלבנטינית קיים הפועל فَتفَت (פַתְפַת / fatfat), שפירושו לפורר דבר לחתיכות קטנות, למשל לחם. 

עליזה הייתה משתמשת במילה במיוחד כשהיה צריך להוציא מאכל עדין מן הסיר מבלי לפרק אותו. כשהוציאו בכף גדולה עלי גפן מבושלים מן הסיר הייתה מזהירה: „לא לפתפת את הסיר!” – כלומר, לא להפוך את עלי הגפן המסודרים לערימה מפורקת ומעוכה. ייתכן מאוד שאצל עליזה התחבר הפועל העברי הישן עם הערבית החלאבית שהייתה שפת הבית, וכך „לפתפת” נשאר פועל טבעי וחי בעברית המשפחתית שלה.

המילה צ׳ולה (במשמעות תלתל שיער) היא מילה סלנגית בעברית, ולא מילה תקנית של האקדמיה. המקור שלה אינו מתועד באופן חד־משמעי, אבל יש השערה לשונית די מבוססת לגבי מקורה.המקור הסביר ביותר: ערבית מדוברת (פלסטינית/לבנטינית) רוב החוקרים והבלשנים נוטים לייחס את צ׳ולה ל־ערבית מדוברת, כנראה מהשורש/צורה: شُولَة / شولة (שׁוּלָה / שׁוֹלָה) שבדיאלקטים מסוימים מתארת: קווצת שיער, בליטה/שלוחה, משהו שמסתלסל או יוצא החוצה. "אתה מתכוון לזה עם הצ׳ולה?״ היתה שואלת כדי לקבל זיהוי לגבי שם שעלה בשיחה.

ללכת תוך גרירת הנעל או הסנדל על הרצפה, ובכך לשחוק את הסוליה. ככל הנראה מן הערבית החלאבית/לבנטינית شَحْشَط (šaḥšaṭ) — לגרור, לסחוב דבר על פני הקרקע. אצל עליזה המילה קיבלה צורה עברית והפכה לפועל רגיל: לשחשט. ״אל תשחשט את הנעלים החדשות״.

ללכלך, להכתים בשחור או להשאיר סימנים כהים על דבר נקי, בעיקר באמצעות ידיים שהתלכלכו בדיו, פיח או לכלוך שחור.

״אל תשחוור את המכנסיים החדשים עם האצבעות שנגעו בעיתון!״ – הייתה עליזה מזהירה. העיתונים של פעם היו משאירים לעיתים שחור על האצבעות, ומגע בבגד נקי היה מיד „משחוור” אותו.

מקור המילה בערבית. שַחְוַאר (شَحْوَار) הוא פיח או שחור הנוצר מעשן – החומר השחור הנדבק לכלים, לקירות ולחפצים כתוצאה מבעירה. מכאן התפתחה באופן טבעי גם המשמעות של השחרה ולכלוך בשחור. אנחנו סברנו שמקור המילה היא בעיוות של המילה שחור בעברית משום שהמילה שחור בערבית היא أسود (אַסְוַד), ולכן שחוואר איננו המילה הערבית הרגילה ל״שחור״. 

בשפה החלאבית־ירושלמית של הבית הפכה „שחוואר” לפועל עברי לכל דבר: לשחוור – להפוך משהו נקי למלוכלך או מוכתם בשחור. לא היה צורך בפיח ממש; גם אצבעות שחורות מדיו של עיתון הספיקו בהחלט כדי לשחוור מכנסיים חדשים.