המשך קריאה רוני בלש על הרפת

אני נזכר מידי פעם ברפת של הדסים לכל אורך חיי. לפני הדסים הייתי בכפר הנוער בן שמן מכיתה ד׳ עד ח׳; הייתי אחראי על שתי עיזים וראם במשק הילדים. היה קשה לחלוב אותן עם ידי הילד הקטנות שלי. הייתי נוטל את דלי החלב במעלה הגבעה לכוון חדר האוכל המרכזי, הסמוך לחצר הפנימית של בן שמן,  ומוזג אותם לסיר החלב הגדול. לעולם לא אשכח את הרגשתי באותו רגע:  אני שייך ואני תורם לחברה בה אני חי. אני לא ״מקרה סעד״, ביטוי שהיה מקובל אז. לימים זה הכין אותי לעבודה ברפת של הדסים. שם עשיתי פיזית את כל מה שהיה צריך: לגמור את החליבה הידנית לאחר מכונות החליבה, לנהוג בטרקטור עם  מקצרת התלתן לשדה, לאסוף אותו לערמות ארוכות עם ״כושית״ הסוסה ה״בלגית״והקלשונית המכנית מאחוריה. אח״כ הייתי מעמיס את התלתן בערמה גבוהה מרובעת במדויק על העגלה. כושית היתה פוסעת אוטומטית לרפת ואני הייתי מתרווח במרומי התלתן. הייתי עובד עם אמיתי, חברי למחזור ובנו של האחראי לכל ענייני הפלחה, לפרוק שקי תערובת מן המשאית שהגיעה כמה פעמים בשנה. פעם או פעמיים פסעתי אחריי הקומביין והעמסתי בקלשון את חבילות החציר משדה הפלחה למרומי הפלטפורמה. דבר לא קל בהתחשב בגובהי. לאמיתי גבה הקומה זאת לא הייתה בעיה. הייתי כמובן גם מאכיל את הפרות והעגלים בזמן המשמרת שלי.  הייתי עושה זאת גם בזמן החופשות, בהן נשארתי ברובן בהדסים. הפרות גם נהנו מתחמיץ של קליפות תפוזים שהגיע מחברת המשקאות של עסיס, אותו שמנו בבור תחמיץ. הוא עבר את תהליך התסיסה לזמן מה והיה כמקור תזונתי משלים לפרות. זאת היתה הגלידה שלהן, לפחות זה נראה כך כשהן לקקו אותו עד סופו. . הרבה טיפול ודאגה הענקנו לפרות כל יום: שטיפה, הברשה וכן שמירה על היגיינה של העטינים לפניי החליבה. הקפדנו על ניקיון למופת. לפעמים הן הפנו את ראשן מהאבוס ובחנו אותי ולרגע היה נדמה לי שהן דואגות לי גם כן. הייתי חוזר לקבוצה מהרפת בבוקר ושמחתי, בייחוד בימי החורף, שהחבר׳ה דאגו להשאיר מספיק מים חמים עבורי במקלחת.  לפעמים איחרתי לחזור ומישהו היה דואג לשריין לי צלחת עם ארוחת בוקר בחדר האוכל. כל כך אני מודה לאווירת החברות ב״ממלכת הילדים״ של הדסים. הדסים היתה מלאה לא רק בפרות יוצאות מהכלל אלא גם באנשים מיוחדים.

תחמיץ זה הפך גם למקור לסיפורים על ״קפיצות הראש״ של עובדי הרפת לתוכו.. אני לא  יודע עד היום מי מאיתנו המציא את ה״ספורט״ הזה.

ספורט אחר בו השתתפתי היה רכיבת ״רודיאו״ על הפרות בסגנון אמריקאי. אני זוכר שניסיתי אותו על פרה בשם סוסיתא שהיתה פרה לבנה יחידה בעדר.   עפתי ממנה לאחר כמה שניות מעטות היישר לתוך הרפש בחצר הרפת.

לפעמים היה גד הרפתן משתף אותי בבדיקת אחוז השומן בחלב של כל אחת מן הפרות. היינו משתמשים בצנטריפוגה ידנית עתיקת יומין.( תמיד נזכרתי בה כי כמדען השתמשתי בצנטריפוגות משוכללות במעבדה לצורך בידוד  DNA ו RNA) רשמנו את התוצאות בפרוטרוט ביומן הרפת בנוסף לתפוקת החלב של כל פרה. גד היה מודיע לנו בגאווה: הפרות של הדסים מובילות בכל עמק השרון. בבוקר היינו מוזגים את החלב, עדיין מהביל,  לקנקניי עובדיי המקום או ילדיהם לפני תום המשמרת.

כל שנה היתה לנו גם קבוצת עגלות עילית שיועדה ליצוא שנשלחה בזמנו במטוסיי אל על לאירן.  תשומת הלב המדוקדקת שהקדשנו לפרות בהנהגתם של גד וסגנו צביקה, השפיעו עלי לימים כמדען מחקר בתחום הביוטכנולוגיה.

גד היה ייקה ברמ״ח איבריו.  הוא היה משמיע מוזיקה קלאסית לפרות כל בוקר בזמן החליבה, מספריית הקסטות שלו שהיה מקליט מהרדיו כל שבת. זה יצר אווירה מאוד נינוחה להן וגם לנו. היום זה מובן, זאת היא עובדה; המוזיקה עוזרת להרגיע בעליי חיים מכל המינים. ותפוקת החלב משתפרת.  אפילו מקובל להשמיע ואפילו לבצע מוזיקה ולא רק קלאסית באופן חי עבורם. נראה לי שיש לפרות זיקה מיוחדת למוזיקה. אולי בגלל שהמוזיקה מתחילה במילה מו……

אחת החוויות המעניינות במיוחד עבורי ברפת הייתה שתמיד הייתי צריך להיות מוכן לכך שגד היה מעיר אותי בשעות הלילה או מוקדם בבוקר לעזור בזמן המלטות שמשום מה תמיד התרחשו בשעות הקטנות.  הוא היה מטלטל את כתפי: ״היי רוני, קדימה יש המלטה״. הייתי מסיר את קוריי העכביש מעייני וממהר לרפת וקושר את החבלים ששמרנו לאחר שימוש בחבילות חציר, לרגליים הקדמיות של העגל והיינו מושכים ומסייעים ליולדת הרובצת על רצפת הרפת. תמיד נזכרתי ברגעים האלה בזמן שהייתי נוכח בשלושת הלידות של ילדי, למדתי את עקרונות ה LaMaze ואשתי מאוד מעריכה את עזרתי. בואו של יצור לעולם הוא דבר מופלא ואפילו מלא יופי. כיצד ניתן להסביר באופן ממשי את התוכנה הגנטית ואת הבקרה האחראית להתפתחותו של העובר מרגע ההפרייה ועד הלידה? שלא לדבר על המורכבות של הרבה תהליכים ביולוגיים אחרים והתהליך האבולוציוני בכללותו.

בהדסים בסוף י׳ב עשיתי את המחקר הראשון שלי בביולוגיה על השחרור הארץ ישראלי. אהבתי לבעליי חיים הלכה והתחזקה במשך השנים.

לגד היו כלובים עם ארנבות  בפינת הרפת. הוא לימד אותי איך לפשוט את עורן בצורה הומנית ויעילה. עובדה שתמיד הזכירה לי שאנו נדרשים להיות אחראים עבור בעליי החיים בחסותינו.

ישנם דברים שהתרחשו בהדסים שאני לא יודע מי, מה ומו ומתי החליטו עליהם. זה ברור לי היום ששני עקרונות הדריכו את מקבליי ההחלטות. הם יצרו שתי מגמות ל י׳א וי׳ב - ביולוגיה ופדגוגיה, לדעתי הן היו גם מבחינה חינוכית וגם מבחינה ציונית/ ישראלית מתאימות למקום ולזמן בו חיינו.

 לפי התאוריה החינוכית הרומנטית של רוסו ( Jean-Jacques Rousseau) בספרו  (״on Education”) יש לשים את הילד/ נער בחיק הטבע, להעניק לו הדרכה, חינוך וכלים מתאימים במסגרת חברתית נאותה המעניקים לו אפשרות לפתח את אישיותו בדרכו שלו להשגת עצמאות ולהעניק לו את היכולת לבנות את עצמו: משהו חדש ומקורי. רוסו האמין שיצר לב ילד הוא טוב מנעוריו ויש לשחרר אותו מלחצים שליליים בקרב החברה. להניח אותו לנפשו בקרב הטבע ורק אח׳כ להחזיר אותו לחברה.

עבודת כפיים ברפת, הקירבה לטבע ולאדמה, החינוך, הידע שרכשתי והחברה האנושית בה חייתי יצרה את המרחב המתאים לנער כמוני בהתחשב ברקע המשפחתי שלי.  אני זוכר שאנשי חוץ  בזמנו תארו את הדסים כחממה. לי היא דמתה יותר לנווה מדבר ממנו הוחזרו החניכים לחברה ממנה באו. גם למגמה הפדגוגית היה הגיון משלה. יש להוריש את הרעיון של הדור החדש גם לדורות הבאים.רבים מיוצאי המחזור הקדישו את חייהם להוראה. הם ראויים לכבוד והערכה על מפעל חייהם. לימים כשיצאתי לגמלאות התנדבתי ללמד מדעי הטבע ומתמטיקה בהתנדבות בבתי ספר באזוריי עוני בה עבדה אשתי כמורה ליד סן פרנסיסקו בעיר קונקורד. הלקחים שלי מהעבודה במשק בהדסים לא יסולאו בפז. אבל יש לזכור, רשת כפרי הנוער על כל גווניה הייתה מיוחדת במינה ומוצלחת לישראל, במקום הנכון בזמן הנכון.

דבר אחד התבהר לי: למדתי והפנמתי את כל מה שצריך לעשות בעתיד כדי לקחת חלק חיובי בדור חדש וחברה חדשה של עם המתחדש בארץ אבותיו ובעולם. 

זה מה שלמדתי ברפת של הדסים.