אלכס האובר

*****

...נהגנו לשוטט בפרדסים העזובים שבסביבה, פרדסים של ערבים שננטשו ב-48 והפכו בשבילנו ליערות-עד מלאי שלוליות ונרקיסים בחורף. בשטחים היו גם בתים ערביים גדולים ועזובים, כנראה של אפנדים. את כולם כינינו "בית חנון". הבדלנו ביניהם בעזרת אותיות: בית חנון א', בית חנון ב' וכו'. לכל "בית חנון" היה בוסתן עצי פרי משלו: תאנים, חרובים, תותים לבנים ושחורים, תפוחים וכמובן שיחי צבר (סברס) לרוב. כל מה שנהגו הערבים לשתול בתקופתם. כך שרוב ימות השנה היו לנו יעדים ברורים לבקר בהם ולהנות מפירותיהם.....

 ....במבט לאחור אני יכול לומר, שבהדסים לא רק שעברתי ילדות נהדרת ובאמת ייחודית אלא גם למדתי להיות עצמאי ולסמוך על עצמי. ילד בן 13 , הנשלח לבדו לרעות עדר כבשים גדול במרעה לא קרוב, או לשדד ולגובב בגפו עם סוס בשדה מרוחק, מפנים את המסר שסומכים עליו-  ומקבל ביטחון.  וחשוב אולי יותר- למדתי לחיות בחברה, להתחבר ולתקשר בלי עכבות. בצבא ראיתי כמה קשה היה לבני העיר להתחבר, וכמה קל היה לי.

והחשוב מכל, זכיתי בקבוצת חברים לכל החיים ובעיקר בבת זוגי- צפרא.

...העצים והמדשאות בהדסים היו פרי יצירתו של צבי הגנן, עוד "יקה", שהיה אחראי על הנוי. הוא היה קפדן מאוד, ונראה היה, שכל שאיפתו בחיים היא לכסות את הכפר במדשאות ואחר כך להילחם בחירוף נפש שלא ידרכו עליהן. ילד שנתפס על ידו, חוצה את הדשא או גרוע מזה, צועד בתוך ערוגה- היה נענש מיד בתלישת אוזן (נדמה לי שהוא היה המבוגר היחיד בהדסים שנהג בעונש גופני). מיותר לומר שלא אהבנו אותו, בלשון המעטה.

... בכנס היובל של הדסים, כשלושים שנה מאוחר יותר, וצבי כבר הלך לעולמו, שמענו מצביקה לוי, המנהל החדש של הכפר, סיפור מופלא על אותו צבי הגנן: במדשאות הגדולות ומסביבן נשתלו אורנים לרוב. עצים לא מפונקים שגדלו מהר, ובמיוחד האורן הקפריסאי, שהיה ידוע בצמיחתו המהירה מכל האחרים. פחות ידוע שאורך חייו קצר למדי- כ- 20-25  שנה. צבי, כנראה ידע זאת. בשנות ה-80 המאוחרות, כאשר החלו האורנים בכפר למות בזה אחר זה, התגלה להפתעת כולם, כי בצילו של כל אורן ניטע עץ סרק ישראלי (אלון, אלה, כליל החורש  וכיו"ב).   עצים אלה התבססו והעמיקו שורשים בצילם של האורנים. וכאשר אלו מתו, פרצו עצי הסרק הארצישראליים  ותוך שנה שנתיים הגיעו לגודל של עצים בוגרים. כך המשיך  הכפר להיות ירוק כבעברו . כמה אנשים היו אז (או היום) כצבי הגנן, שחשב ותיכנן  עשרים ושלושים קדימה, שהיה איכפת לו איך ייראה הנוף זמן רב אחרי שהוא כבר לא יהיה איתנו ? זהו בעיני אחד הסיפורים היותר מופלאים של הדסים, ואני אסיר תודה לצביקה על שהאיר את עיני בנושא זה.

(מתוך 'הדסים היה הבית' 2006)