אניטה גולדברג (ישראלי)

ללכת להדסים היה עונש.

גרנו בתל אביב, זוג הורים ושני ילדים: אחי, שגדול ממני ב-7 שנים ואני. הורי עבדו מבוקר עד ערב בחנות בדים ודקורציה ואנחנו נשארנו בבית עם מטפלת.

כילדה, הייתי שובבה ומדי פעם הייתי בורחת למטפלת שהיתה מתרוצצת בחרדה בחיפושים אחרי.

ההורים איימו עלי שישלחו אותי לפנימייה אם אמשיך כך אבל אני חשבתי שזה סתם איום ולא התייחסתי לזה ברצינות. בסופו של דבר המטפלת עזבה כי פחדה לקחת אחריות עלי.

ואני נשלחתי להדסים.

כבוגרת אני מבינה את הורי ואת המטפלת. הן החנות והן הבית היו ברחוב בן יהודה, רחוב סואן מאד כך שהחשש שלהם מובן.

אבל, עבורי, להגיע להדסים היה העונש שקיבלתי.

הגעתי להדסים בגיל 9 לכיתה ד‘ בקבוצה א‘ . אז הכרתי את אורה גרשביץ, רינה וקסמן ודני מאייר שהיה בן של מדריך, אהבתי אותו .

אחת הטראומות שזכורות לי מהדסים היתה כשאמרו לי שאני צריכה לישון במיטה התחתית. זו התחושה של: אין לך מקום משלך לשבת בו במשך היום ובלילה – את באמצע החדר.

הרבה שנים הסתובבתי עם הכעס על כך ששלחו אותי להדסים וכשסיימתי את הדסים התעמתתי עם הורי: אמרתי להם שאין שום סיבה לשלוח לפנימייה ילד שיש לו בית והורים!

את הדברים שאמרתי להורי, מימשתי בהמשך כהורה.

לאחר הצבא התחתנתי, נולדו לי 3 ילדים מקסימים. בהמשך, התגרשתי וכדי לפרנס את ילדי, כמו הורי, נאלצתי לעבוד שעות רבות בכל יום, זו היתה משימה לא קלה. אולי הפתרון יכול היה להיות פנימייה ?! אבל לא! פשוט, כי : “לא שולחים לפנימייה ילד שיש לו בית והורים“. המשכתי לעבוד כמה שצריך ויחד עם זאת לחפש את כל הדרכים שבהן אוכל להקל על ילדי. ולא טעיתי, חברים, היום אני קוצרת את הפירות.

להדסים הגעתי כעונש אבל במבט לאחור אני שמחה על התקופה המיוחדת הזו ובעיקר על מה

שזכיתי בו, גם אחרי שסיימנו את הלימודים: רכשתי כאן חברות טובות טובות שהיו איתי לאורך השנים ברגעים הכי קשים.

(חורף 2024)