(גבריאל פלין (פלינט.אור

*****

כתב אבינועם קפלן - מדריך קבוצה א'.
שנת 1947. הילדים בגילאי 5-8/9, ילדי שואה וילדי הארץ. ילדים מפולניה, הונגריה, רומניה וישראל. האינטגרציה במלואה. אם הבית -גוסטי והעוזרות  אניטה ועצמונה.

באחד הימים לעת ערב, נכנסת רחל מלווה באשה ובילד חבוש קסקט, ענוב עניבה ולבוש חליפת צמר. בחדר האוכל השתררה דממה והילדים הפסיקו לאכול ונעצו מבטים בשלישיה. "הבאתי לכם חבר" אמרה רחל, "ושמו גבריאל פלינט". "שמי גבי" התערב הילד. גוסטי אם הבית, הושיבה את הילד במקום פנוי. אני ניגשתי אל גבי, גבי נעץ את מבטו ושאל באנגלית: "האם אפשר לקבל סכין? אני אוכל בסכין ומזלג". בדמות זו הגיע גבי להדסים.

ילדי הקבוצה קבלו אותו בהסתייגות, בחדר קיבל מיטה תחתית. למרות שהבין עברית העדיף לדבר אנגלית. בשלב הראשון גבי רצה להתבלט בהופעה, בציבור הופיע באותה חליפה וענב עניבה. נוצר חיץ בינו לבין חבריו לחדר ולקבוצה. אחד הדברים שהעלה את קרנו בעיני חבריו היה כשרונו לציור. גבי שלף דפי נייר, עפרונות וצבעים ושרבט דמויות, נופים ובעלי חיים. הילד הצליח לצייר כל מה שבקשו ממנו.

לאחר שנה, עם תום מלחמת העצמאות, מצאתי גבי אחר, בוגר יותר, מעורה בחיי החברה, פעיל ותורם מהכשרונות הייחודיים שלו לקבוצה ולכפר.
את החוג לטבע גבי ליווה מהצד, הוא הנציח את הצמחים ובעלי החיים בציוריו.

לרחל היתה מטרה להציג ולהמחיש את כל מה שהתלמידים למדו – בתערוכות ובסיכומים. לקראת סוף השנה ולקראת עשור להדסים הקמנו תערוכת הישגים מיוחדת. גבי שלט בכל נושא ההמחשה: צייר, בנה דגמים והדריך את חבריו.

לגבי ולי היו יחסים מיוחדים, הוא היה היועץ שלי בתחום ההמחשה, איפה להוסיף צבע ומקום להדגיש נושא. בכתה גבי ישב, הקשיב, העיר - לרוב עשה זאת בדרכו ההומוריסטית.
לקראת כתה ט' גבי קבל על עצמו את הטיפול בעדר הכבשים ושמעון הרועה קשר עם גבי יחסי רעות. את רוב זמנו בילה גבי בדיר הכבשים.

לאחר שסיים את לימודיו בהדסים התגייס לצנחנים. מפי חבריו שמעתי שהצטרף לקיבוץ משגב עם, מפעם לפעם הופיע לכנסים בהדסים. יום אחד נודע לי על מחלתו שממנה לא קם. יהי זכרו ברוך.

מתוך חוברת היובל להדסים, עמוד 61.

כתב אורי גליק:

גבי היה תלמיד בהדסים, בוגר בשנתיים ממני. הוא היה חביב מאד והיה בין המעטים שטרח ללמד מעט את הצעירים. היה לו אגרוף ברזל, מה שמלמד על תקופות חליבה ארוכות. הוא היה צייר מחונן. הוא צייר רקע לכמה מההופעות וההצגות בהדסים. יום אחד, ראיתי אותו מצייר ציור קטן. היבעתי את התפעלותי, ולא היססתי לבקש ממנו לצייר עבורי ציור מתאים. גבי הסכים. הכנתי מחברת קטנה, ובהזדמנות הראשונה, שעבר ליד קבוצתי, הזמנתי אותו לצייר עבורי במחברת שהכנתי. גבי נענה. תוך 10 דקות הכין לי ציור, בלא שמושא הציור עמד לפניו. במשך שנה שלמה הצלחתי לתפוס את גבי כעשר פעמים. יש לי 10 ציורי מזכרת מגבי על הדסים ועל בני כיתתי. גבי לא צייר לאף אחד אחר ציורים כאלו. בשנים מאוחרות הפצתי את הציורים לבני כיתתי.

משה לבנבירט כתב:
"גבי אור היה הילד שהכי שיגע את שלום דותן בשיעורים: הוא היה תופש זבוב, מדביק חוט, ובקצה החוט חיבר פתק שרשם בו מה שרשם...  לאחר מכן, הוא לחץ  קצת על הבטן  של הזבוב, נתן לו קווץ' קטן, ואז היה משחרר את הזבוב, ובכיתה  כולם ראו פתקית נייר מתעופפת...."

אפרים גת:
"גבי  צייר יפה והיה מוכשר כמו שד".

לאחר פטירתו, כתב חברו ראובן ציטר, חניך הדסים, לאשתו של גבי, עדינה, את הדברים הבאים:

" לפני טיסתי הנוכחית לחו"ל הגיע לידי הספר "הגשרים של מחוז מדיסון", סיפור אהבה עדין ומרגש. הדמות המרכזית בספר מזכירה לי משום מה את גבי. קווי האופי, התכונות והתאור הפיסי תואמים כל-כך את גבי. בתוך כל זמן קריאת הספר ראיתי את דמותו מול עיני. גבי היה מזן הולך ונכחד של אנשים שאינם מתאימים להוויה החברתית של עולמנו כיום. עולמנו הולך ומתמסגר בתוך קוביות של נורמות ודפוסי חיים שלא התאימו לגבי. גבי היה מהזן של האינדיבידואליסטים,
מעין self made man עם נורמות, יכולות, כשרון ושאר רוח שאינם מצויים באדם רגיל.בגלל היותו כזה הוא נראה כעוף מוזר שצנח מפלנטה אחרת אל תוך החברה הזעיר בורגנית הישראלית."
ומסייים במילים: "זכור חבר, זכור את חברך גבריאל אור, שאהב לעבוד במשק ותמיד היה לו חשק לצייר לצייר ולצייר. כך אזכור את גבי תמיד."

מתוך ויקיפדיה - ערך מיקי מלץ:

מִיקִי מָלְץ - סופרת, משוררת, מחזאית, מתרגמת, עורכת ועיתונאית ישראלית. בגיל 11 היא הוציאה בהוצאת "טרקלין" את ספר השירים הראשון שלה, ששמו "מתי יבוא אדון אביב.  להפקת הספר נרתמו חבריו של אביה למילואים ביחידת הצנחנים. אחד החברים, גבי פלינט, כתב את הספר כולו בכתב ידו בעזרת ענף שגילף את קצהו וטבל בדיו/

נובמבר 2024